המשטרה הפכה לארגון המשתדל שלא לפעול כלל. לכן היא אפופה ענן עשן תמידי שנועד להסתיר את מחדליה המבניים. מנגנון שלם בתוכה רושם סטטיסטיקה מדומיינת. מנגנון אחר דואג לפרסם הצלחות מקריות כאשר החשוד הוא דמות מפורסמת או מעניינת. מנגנון אחר אוטם את עיניו ואזניו לדברים איומים כדי שלא תאלץ המשטרה לפעול בקשיים היכן שנדרש באמת. לבסוף נותרו כמה תחומי פעולה שבהם המשטרה משרתת את המשטר או את תדמיתה בתקשורת כדי שתוכל להמשיך במחדליה בכל שאר התחומים בהם הציבור רוצה שתפעל.
סיקור פעילות המשטרה מהווה משימה מסובכת ויקרה לתקשורת. היא צורכת העסקת כתבים שיתקשרו עם עורכי דין, שופטים, שוטרים מדליפים, אזרחים, חשודים, ונאשמים. בשלב איסוף החומר הכתב מנהל "תרבות שיח" עם "תרבות הפשע" ועם "תרבות המשפט" הרחוקות זו מזו מאוד. בעזרת יכולת עיתונאית טובה ניתן להתגבר על מגבלות חוקיות הפרסום הרלוונטיות וליצור תמונת מציאות אמינה. הפרסום דורש תשומת לב ניהולית של העורכים, ולפעמים ייעוץ משפטי צמוד. זו משימה שקשה לכלי תקשורת לעמוד בה היטב מבחינה מקצועית וכלכלית. רוב כלי התקשורת מוותרים מראש על המאמץ. העיתונות מצאה לעצמה מילוט ופנתה "לאכול מידה המושטת של המשטרה". מרבית הידיעות מגיעות לתקשורת מדובר המשטרה, ורק מנוסחות מחדש על-ידי העיתונאי. כך למעשה "קול המשטרה" יוצא מ"פי התקשורת". כך מתוחזק נרטיב המשטרה החרוצה הנאבקת באשמים וודאיים שיש לעצום עיין כאשר מופעלת נגדם אלימות. שוב חוזרים על "הצורך בהגברת הענישה" על-ידי שופטים. כולנו יודעים שהפושעים האמיתיים בישראל פועלים באין מחריד מאחרי מסך עשן שיצרה המשטרה. מכאן שהתקשורת והמשטרה אינן ממש מתכתבות עם המציאות. לכן הציבור מכנה את התקשורת:
"תשקורת!"
תעשיית הסטטיסטיקה המשטרתית נועדה להחביא את עוצמת הכשל.
המשטרה אינה מנסה לברר כמה בעלי עסקים נסחטו. די לה באלה שהתלוננו. ככל שיקטן מספר המתלוננים כך היא תוכל לדווח על הצלחה בהדברת פשעי הסחיטה. מכאן שיש לפעמים לפיקוד המשטרה אינטרס זהה לזה של עולם הפשע! בהעדר מחקר שמברר כמה אחוזים מהציבור נואשו מלהתלונן, אין למידע המשטרתי ערך! ישנם מגזרים שלמים של פשע שבהם אין מתלוננים. כאשר "אין מתלוננים אין פשע", וזה המצב המועדף על המשטרה. אם הציבור מתלונן; לרוב לא נעשה דבר. אם כבר נעשה משהו; זה לרוב ניסיון לזרוק את התיק מתחנה אחת לחברתה, או לאבד אותו, בקיצור לעשות הכל כדי לא לחקור באמת. אם כבר מדובר בנושא שמוכרחים לחקור (לדוגמא, תלונות שווא של נשים נגד בעליהן, שזוכות לטיפול פמיניסטי נפלא בתקשורת) אז לרוב פועלים בברוטליות ובהחלטות גירוש ללא חקירה, או אפילו בניגוד לממצאי החקירה! תלונות על גנבה חקלאית שמבצעים ערבים ליהודים אינן זוכות לטיפול. מעשי אונס של יהודיות על-ידי ערבים נחקרות בהתעלמות מהרקע החבלני שלהן. מי זוכר מהעיתונות ידיעה על ערבי שאנס את בת כפרו? ארועים כאלה אצל הערבים מסתיימים בנישואין כפויים או בשרשרת רציחות בנשק חם המוחזק שלא כחוק.
פרסום פשעים מזעזע את הציבור. אלה המקרים בהם מתקשה המשטרה "לאבד את התיק". אז מעירה המשטרה באישון לילה שופט תורן, וזה בעודו משפשף את עיניו בחלוק ובנעלי בית; חותם על "צו איסור פרסום" גורף המאפשר לו לחזור לשינה, ולחוקרים "לאבד את התיק". בשל ריבוי הצווים הללו העיתונות מתקשה לעורר את הציבור לדון בכישלון הכולל של המשטרה. מכאן אנו עולים מדרגה לשיטת ההרדמה היזומה שמפעילה המשטרה. ישנם פשעים שפענוחם קל ומובטח לכאורה כמו הפשע המיוחס למאבטח הרמטכ"ל לאחרונה. יתכן שהתיק הזה כבר הובא למשטרה סגור על-ידי עדויות האזרחים שתפסו את החשוד. מדליפים לנו מתוך החקירה כי החשוד נתפס בזירה, יש עדים, יש מתלוננת, ויש חומר גנטי.
תיק כזה מאפשר למשטרה ליחצן עצמה כמשטרה יעילה. לכן הפרטים דולפים כמו נהר במשך ימים. בעזרת סיפורים כאלה ניתן להסתיר כישלון באלפי תיקים חשובים כאשר הטלוויזיה משדרת ראיונות עם נשים בוכיות שפניהן מוסתרות והמצלמה משוטטת על גופן.
מדיניות הכחשת המציאות של המשטרה נסדקה לאחרונה. כולנו יודעים כי בכפרי הבדואים מסתימת אכיפת החוק הישראלי. מפקד בסיס חייל האוויר בנבטים אסר על חייליו לנוע בכביש לבסיס בשעות הלילה לאחר שהיו התנכלויות והוצבו מלכודות לכלי רכב הנוסעים בו. השר הממונה על המשטרה ביקר בכבודו
בכפר קאסם שבמרכז הארץ. מלווה במפקדי משטרה בכירים אמר השר יצחק אהרונוביץ' לתושבים בכפר קאסם: "אני מכיר את התופעות המתרחשות כאן ועליהן באתי לדבר אתכם, על הירי הבלתי פוסק באירועים, על קיום אמצעי הלחימה והנשק בכל בית כמעט, נשק חוקי ולא חוקי כאחד, על בעיית הסמים, האלכוהול, האלימות בכבישים והבנייה הלא-חוקית". להזכירכם מדובר בכפר ערבי בתחומי הקו הירוק שתושביו התפרעו באינתיפדה של שנת 2000 כאילו היו תושבי יהודה ושומרון! האם גיוס תושביו למשמר האזרחי יפתור את בעיית האלימות החמושה??? הרי ברור שהשר ייקרא להעיד בוועדת החקירה שתוקם לאחר האינתיפדה הבאה.
וכאן אנו מגיעים לחלקה של העיתונות בכשל. הצהבת והשטחת העיתונות הפכה למכה עולמית. איתה הגיעו ירידה ברווחיות העיתונות המודפסת הנעלמת לה בהדרגה. במתכונת הקיימת כנראה שאין קיום כלכלי לכל ערוצי הטלוויזיה הפועלים היום בישראל. השימוש בתוכן חדשותי למטרות בידור זו שגיאה אשר מורגשת היטב במאזנים. מכאן מובן רצונו של אייל העיתונות האוסטרלי רופרט מרדוק, בעל השליטה בכלי תקשורת אנגליים ואמריקניים, לגבות מחיר על תוכן. לדעתי טועים העורכים הסבורים כי תפקיד העיתונות הכתובה והמשודרת הוא לבדר את הציבור בסיפורים צהבהבים מלווים בתצלומים גראפיים נועזים. ירידה למכנה
הנמוך ביותר והזניית העיתונות כדי שתספק בידור לחלק גדול מהציבור אומנם יוצר פלטפורמה גדולה לפרסום. אולם על-פי מבחן התוצאות זו אינה עיתונות אמיתית שוות כסף. הקהל הנחשף להן אינו מפרנס את כלי התקשורת. פניית העורכים צריכה להיות למכנה המשותף
הרחב ביותר. בדרך זו יש לשרת את תועלת הציבור כולו ולא את תועלת המפרסם לבדו. סיקור כזה אשר יישתף את הציבור באופן פעיל יוערך כתורם לציבור וירכז סביבו עניין ציבורי רב ובעקיפין יחזיר בעזרת פרסום את עלויות הפעלת כלי התקשורת. הכשל בסיקור המשטרה הוא רק כשל אחד מני כשלים רבים הנפוצים בעיתונות. הוא שימש במאמר זה להדגמת הצורך בשיקום העיתונות כ"רשות רביעית" החיונית לחיי הציבור.