תחת הכסות האקדמית, ישנם כמה פרשנים המנסים להכשיר את שרץ הסרבנות אליה קרא הרב מלמד לחיילי ההסדר באמצעות מילים יפות, או אמירות מסוג "אני מבין אותו, אך אינני מקבל את מעשיו". אין מניעה כלשהי להאמין שראש ישיבת הסדר משפיע על תלמידיו בדיוק כפי שמרצים באוניברסיטות משפיעים על הסטודנטים שלהם. מכאן ועד הפיכתה של אמונה זו לאמיתית, הדרך ארוכה עד מאוד. רק כסיל מסוגל לקבל את המשוואה הזו, כי בעצם העלאתה יש כשל לוגי וניסיון להטעות את ציבור הקוראים. האוניברסיטות אינן, בהגדרה, מחויבות לצה"ל בשום דרך שהיא. ייתכנו מכוני מחקר העובדים עבור הצבא לפי חוזים מיוחדים. אם מכון מסוג זה היה יוצא נגד הצבא, דינו היה צריך להיות זהה לדינה של ישיבת הסדר. שנית, באוניברסיטות נשמעות דעות מכאן ומכאן, ואין אחת המחייבת כפי שמחייבת דעת ראש ישיבה. אי לכך, מקומם שדווקא אנשים מתוך אוניברסיטות משמיעים טיעונים מופרכים. חיילים שהם סטודנטים אינם מקבלים פטורים שונים משירות צבאי ואינם משרתים פחות מאחרים. כל ההטבות שלהם מסתכמות בדחייה מפאת בחינה, לכל היותר.
אחד המומחים מנסה לבדוק "מי התחיל", כאילו יש בכך חשיבות ממשית. המטרה היא ברורה: להצדיק, בצורה פסאודו-מדעית שיש "אבות" ועוונות רבים לקריאות לסרבנות, ואפילו מעשים שלא ייעשו מצדם של ה"שמאלנים". בכך, יש הצדקה, לכאורה, למעשי הרב מלמד, בחינת "תלמידים שקדנים" ההולכים בעקבות "מוריהם". נניח שכל הדברים המיוחסים לשמאלנים נכונים למדי, נשאלת השאלה, האם מעשיהם של הרב מלמד וחבריו "כשרים"? לא ולא.
מתוך נקודת הנחה שהציבור אינו זוכר או שאינו מצוי בעובדות, מנסים אותם "משגיחי כשרות" למצוא את האנלוגיה במגזר החילוני, היינו יחידות הנח"ל. מסבירים לנו עד כמה המעורבות הפוליטית הייתה גדולה, עד כמה ראשי התנועה הקיבוצית התערבו במלאכתם של החיילים והקצינים, אפילו הבכירים ביותר. הכל נכון, להוציא עובדה אחת: מעולם לא הוטל ספק בלגיטימיות של ההנהגה הנבחרת, וודאי לא מעשים שפגעו במשרתי הציבור. לאלה אשר זוכרים את הקריאות של המתנחלים לאורך השנים, לא ישכחו את קריאות התגר נגד ממשלה נבחרת, נגד צה"ל, אפילו רצח ראש ממשלה. כאלה מעשים לא היו וכל המאמצים של מומחים למיניהם לשנות עובדות לא יצליחו.
ועוד פן של ההשוואה הלא מוצלחת: אנשי הקיבוצים ויחידות הנח"ל האמינו אמונה יוקדת באידיאולוגיה שלהם. היא כמובן השפיעה על התנהלותם, אך מעולם הם לא הפכו אותה לקרדום לחפור בו. האמונה הדתית של חלקים בתוך הציונות הדתית היא אבסולוטית. אין בה לא גמישות ולא התפשרות. אותם אלה הדוגלים באמונה מסוג זה, ראה דוגמת הרב מלמד, לעולם לא יקבלו את המשתנה הבסיסי ביותר של דמוקרטיה: ממשלה שנבחרה רשאית לנהל מדיניות כפי הבנתה, כל עוד היא נהנית מרוב פרלמנטרי. אם לדידם של מתנגדי הנסיגות, הינתקות או כל מינוח אחר, יש טענות או שמא הם רוצים לשנות את רוע הגזירה, כל שעליהם לעשות הוא להפעיל לחץ פוליטי להפלת הממשלה. בבחירות יציגו את עמדתם ואולי אף יזכו לכונן ממשלה בישראל. כל עוד הדברים אינם עומדים על הפרק, כל מחאה מותרת ואפילו לגיטימית, כל עוד אינה פוגעת באושיות המשטר הדמוקרטי.
קראתי מספר מאמרים של מעצבי דעת קהל, ביניהם כאלה אשר מתהדרים בידיעה טובה למדי בנושאי ביטחון לאומי, חברה ותרבות שלטונית. אחד המאמרים תפס את עיני כאשר הכותב טוען שהרב מלמד הפך לצ'ה גווארה החדש, בעצם העיסוק בו. נו, על השוואות כאלה אני הייתי מוותר; אך נניח שההשוואה נכונה, כי אז ישנן שתי אלטרנטיבות: אם באמת יתברר שהרב מלמד מהפכן מסוגו של צ'ה גווארה אשר סחף המונים אחריו והפך להיות לסמל המאבק נגד "בני החושך", הרי שלא מדובר יותר על "ערוגה" או "עשבים שוטים", אלא על תנועה המונית. אם יתברר שהרב מלמד יוותר למהפכן בודד עם מניין חיילים בלבד, הרי שההשוואה אינה במקומה כלל. יש לקוות שהאלטרנטיבה השנייה תתגשם.
יש דרך להקטין את הבעיות עד מינימום: לפרק כל מסגרת "ייחודית" הנובעת ממניעים אידיאולוגיים כאלה ואחרים. אין צורך בישיבות הסדר, לא בנח"ל במתכונתו הישנה, וכדומה. יש לבטל את הפטורים לאלתר ולהנהיג שוויון בשירות ולא למצוא אלטרנטיבות פוליטיות. הטוב ביותר הוא שירות צבאי מקצועי, צבא התנדבות. מי שפוחד כיום מכך, ימצא את עצמו בעוד כמה שנים מעטות מול שוקת שבורה כשהרוב המוחלט לא ישרת. יש להקדים תרופה למכה ולא ללכת עם ראש בקיר.