בחלם עירם של חכמים, התמעטו הגשמים והתדלדל האגם ממימיו. בצוק העיתים הושיבו הפרנסים חלמאי מלומד על המדוכה. ישב החכם עד שהמציא מכונה שמתפילה את מימי הים והופכת אותם למי שתייה מרנינים. פנו פרנסי החלמאים והחכם הממציא לנערי האוצר וביקשו תקציב כדי לייצר מספר מכונות שיתפילו את מימי הים ויזרימו שפע של מים חיים לאגמם הדועך. בתחילה הסכימו הנערים לבקשת הפרנסים אך ביום ההקצבה חלפה עננה מעל העיר והזליפה כמות נאה של טיפות גשם. קפצו הנערים את ידם והפרנסים שבו חפויי ראש לביתם. חלפה שנה, מפלס האגם ירד פלאים והפרנסים אצו רצו למשרד האוצר, שם שטחו את תחינתם בשנית באזני הנערים. "שובו מחר לקבל את הכסף" אמרו הנערים והחלמאים חזרו לבתיהם שמחים וטובי לב. למחרת בדרכם למשרד האוצר החל טפטוף מדאיג של נוזל דמוי טיפות גשם והנערים שבו וקפצו את ידם. כך התהלכו הפרנסים שנים ארוכות מביתם לאוצר ובחזרה וכסף אין. בייאושם החלו החלמאים להגות פתרונות חלופיים כמו לגרור מים בנודות ענק מווארשה הרחוקה או להמס את הקרחון העתיק שבראשו של הר חלם אך לא עלה בידם לממש רעיונות אלו (מחוסר תקציב), והם אף ננזפו קשות על-ידי החלמאים הירוקים על הכוונה לערער סדרי בראשית. אובדי עצות כתמיד הטילו הפרנסים "מס בצורת" שנגש במשכורתיהם של החלמאים המסכנים ושאעוותם עלתה לשמים.
עד שביום בהיר אחד יבשו מימי האגם והברזים ברחבי העיר חירחרו,רטטו ופלטו גניחה יבשה במקום מים צלולים. מיד קמה זעקה גדולה וראש הפרנסים מינה וועדת חכמים חלמאים למען תשב ותחקור מי אשם במצוקתם.
ישבו שלושה חלמאים מלומדים צפונים בחדרי חדרים, עלעלו בניירות ושמעו את דברם של כל המעורבים במחדל. חלפה שנה אחת ועוד שנה, עננים באו והלכו גשמים התמעטו והלכו והחלמאים צמאים מתמיד. מי אשם? זעק הציבור ומי יתן את הדין? והנה עשן שחור עלה מארובת חדר הוועדה, הדלת חרקה על צירה ושלושה חלמאים חכמים ומאובקים עמדו בפתח."יש" אמרו החכמים, הסתיימה הבדיקה ונגלו האשמים. "ובכן" נהם ציבור החלמאים בשקיקה: שאו דברכם, כי מקשיבים אנו. וזקן חברי הוועדה ששערו אדום פתח ואמר: "גילינו כי אכן יש משבר מים בחלם!" רטט עבר בקרב החלמאים וצמרמורת חלפה בגוום. אכן גדולים וחכמים אנשי הוועדה, אשרנו כי זכינו להתחמם בזיוום. מה גדולה תגליתם. "שנית" המשיך החלמאי החכם "מצאנו את האשם העיקרי,והוא "הלך רוח הציבור החושב כי די בשנה אחת גשומה על-מנת לשפר את מאגרי המים בחלם! לא די בשנה אחת לשפר את מאגרי המים" נזף החכם בחלמאים. בשמוע החלמאים את מסקנת החכמים ואת תוכחתם, בושו ונכלמו, הרכינו את ראשם ושבו אבלים לביתם.
וכך הסתיימה פרשת המים ללא מים אך הציבור לא הציק יותר לפרנסים בתלונות וטרוניות כי הרי קבעו חכמיהם שלמרות היותם חלמאים, חכמים בני חכמים ,את הצרה הזאת הביאו במו ידיהם על עצמם.