במחנה השלום גילו שאיחרו את המועד למחוק את מפעל ההתנחלות, וממילא נגוז חלום המדינה הפלשתינית. התוצאה כביכול - מדינה דו-לאומית וקץ המדינה היהודית - מביאה אותם לידי ייאוש.
כדי לבדוק האם כצעקתה, יש צורך לנקות תחילה את הראש משקרים מוסכמים. הראשון בהם - שקר הכיבוש. אם תשאלו את הערבים, אנחנו עדיין כובשים בעזה. במציאות - הכיבוש נגמר גם ביהודה ובשומרון, שכמעט שאין בהן ערבים הנתונים עדיין לשלטון ישראלי אזרחי. מאז אוסלו שולטים ערביי יש"ע בעצמם. הם בחרו בחמאס והם אמורים לקיים בחירות ברמאללה, לא בירושלים. הממשל הצבאי שולט רק במתנחלים, וביד קשה.
לכן, אין סכנה שהקול הערבי יכריע את הקול היהודי בכנסת. עובדה זו בלבד דייה כדי לגרש את השד הדמוגרפי, מה גם - שאין שד. למשפחה ערבית ביו"ש היו ב-2003 חמישה ילדים בממוצע וכבר ב-2005 רק מעט יותר משלושה (הארץ, 8.5.09) - קרוב לשיעור הילודה היהודי. ב-1969 ילדה אישה ערבייה בממוצע 6 ילדים יותר מאשר אישה יהודייה, אך ב-2008 הצטמצם הפער לפחות מילד אחד (0.7). הוכח גם, שמספר הערבים ביו"ש הוא 1.55 מיליון ולא 2.5, כפי ששיקרה הסטטיסטיקה הפלשתינית. יתר על כן, הילודה היהודית עולה מדי שנה והערבית - יורדת, כבכל ארצות ערב.
ועתה, אם איננו שולטים בהם והם אינם מצביעים אצלנו, באלו תחומים אנחנו בכל-זאת מעורבים בחייהם? בביטחון, כמובן. צה"ל שולט באזורי B ו-C, ובמידת הצורך פועל גם ב-A, ומסיבה זו טרם נפלו הקטיושות גם על שינקין. אולם, אפילו לפי חזון נתניהו ב' המדינה הפלשתינית תהיה מפורזת וצה"ל ידאג לביטחון ישראל גם מתוכה. כמו-כן, תשלוט ישראל במעברי הגבול שלה, במרחב האווירי ובאקוויפר המים, וייאסר עליה לכרות הסכמים עם מדינות חוץ ללא רשותה (עם אירן, למשל).
אם כן, מה ההבדל בין המדינה הפלשתינית לבין הרשות הפלשתינית כפי שהיא היום? המעטפת הכלכלית המשותפת עם ישראל ("הסכם פריז", על-פי אוסלו)? המשק הפלשתיני זקוק לה יותר מאשר ישראל. ירושלים? נתניהו, ורוב מכריע בעם, מבטיחים שלא לתת להם את העיר. ישראל מספקת היום לפלשתינים חשמל ומים (אפילו לעזה!), תשתיות-על, עבודה לעשרות אלפי מובטלים, גיבוי רפואי, שירותי נמל וסיוע טכני מגוון, כולל להקמת עירם החדשה מצפון לרמאללה. ספק, אם מדינה פלשתינית תמצא תחליפים לשותפות הזאת.
היום יש להם אוטונומיה-פלוס - בלתי-מוכרזת, תודה לאל, מפני שכל מה שחותמים עליו מתפוצץ - ואחרי ה"היפרדות" תהיה להם מדינה-מינוס. מה ההבדל? אין הבדל, חוץ מסטטוס המדינה הריבונית, שאם יינתן להם, המדינה הזאת תבטל מייד כל הסדר ביטחון מוסכם. ההבדל הוא אפוא, שהיום לנמר אין שיניים.
בסיכום, באוסלו ניצח השמאל והשאיר עקבות בלתי-הפיכים כמו שההתנחלות היהודית היא בלתי-הפיכה. התוצאה של שני הניצחונות האלה נתנה לערבים את כל מה שישראל יכולה לתת, אולם מבלי להתאבד.
השמאל רואה בכמה מאות אלפי היהודים המתגוררים "בלב השטחים הערביים" את הסכנה להתהוות מדינה דו-לאומית. ומה בדבר מיליון ורבע הערבים היושבים בלב מדינת ישראל?
ראוי, שבמחנה השלום יעשו חשבון-נפש, האם פחדיהם מבוססים על חשיבה הגיונית או שמא זו שנאת חינם - המחלה הגנטית של המחלוקת בעם היהודי, שעשתה בו שמות בכל ההיסטוריה שלו.