את משמעותו האקטואלית של נס-חנוכה חוויתי על בשרי בערבו השלישי של החג. הייתי בדרכי למסיבת ותיקי התקשורת של אגודת העיתונאים התל אביבית. את מכוניתי החניתי בחניון "אחוזת החוף" שברחוב דובנוב. משם הילכתי רגלית לבית העיתונאים שברחוב קפלן הסמוך.
השעה הייתה 18:30 - מועד שבו אמורה הייתה להיפתח מסיבת החג בטקס הדלקת-נרות. אולם, רבה של תל אביב, ישראל מאיר לאו, שהופקד על הדלקת הנר השלישי, בושש לבוא מפאת פקקי התנועה הקשים. את הזמן שנותר, עד לטקס ההדלקה, ניצלנו - ותיקי התקשורת - לשיחת-רעים בינינו.
שעה תמימה חלפה בינתיים, ובעודי מפשפש בכיס-מכנסיי כדי להחליף כרטיס-ביקור עם אחד מעמיתיי למקצוע - גיליתי לפתע, להוותי, כי ארנקי נעלם ממנו כלא היה. מלבד כרטיסי הביקור היו בו מזומנים, כרטיסי-אשראי, רשיונות-נהיגה ורכב, תעודת-זהות ותעודת-עיתונאי.
עולמי חשך עלי, אבל כהרף-עין התעשתתי. החשתי את צעדיי לעבר החניון החשוך, בתקווה שהארנק אכן השתכח במכוניתי. מהר מאוד הוחוור לי כי תקוותי הייתה לשווא. חפוי-ראש החלטתי לדווח למשטרה על האובדן, כשאז דרכה רגלי, באקראי, על חפץ זרוק ברצפת האספלט החשוכה של החניון. להפתעתי, היה זה הארנק האבוד. למזלי הרב גיליתי שבמרוצת השעה, שבה הוא נעלם מכיסי, איש לא שם את ידיו לא עליו ולא על תכולתו, אף שבפרק הזמן הזה הגיעו לחניון עשרות מכוניות נוספות, ומן הסתם היו גם כאלה שיצאו ממנו.
בתחושה של הקלה אמיתית ורווחה רבה החשתי את פעמיי חזרה לבית העיתונאים, בתקווה שעוד יעלה בידי לחזות, לפחות, בטקס הדלקת הנרות. ממש כשהגעתי בקע מן האולם קולו המהדהד של הרב לאו, ששר, בדיוק באותו רגע, את הבית הלפני-אחרון של פזמון "מעוז צור": "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים"; וראו זה פלא - חשתי שהיה זה, בעצם, גם נס החנוכה הפרטי שלי...