פרק ראשון - ובו יסופר המבוא הפותח את דלתות האולם לקרן האור הבאה מן החוץ.
- כותב, במאי ומפיק - שאול דישי.
ילד תל-אביב אהב לספר סיפורים מצחיקים, הוא היה עונה למורים - בעיקר היו אלה מורות - בצורה מצחיקה, והוא היה נהנה ביותר כשהחברים שלו היו מתגלגלים מצחוק.
אחר כך, כשהוא עשה סרטים (והפך למלך השו0ים הקולנועיים של ישראל), הוא היה הולך לאולמות הקולנוע בהם הוצגו סרטיו והיה עומד בחושך עם הגב למסך - על-מנת לראות את התגובות של הקהל, לא הספיקו לו רעמי הצחוק באוזניים - הוא רצה לראות בהבהקי החושך גם את הבעות הפנים של הקהל.
הוא לא יכול היה להיות מרוצה - בלי זה.
עכשיו בלוס-אנג'לס, הַמֶּכָּה של הקולנוע העולמי, כשהוא מתעורר (לדבריו!) מ-COMA של עשרות שנים - אולם הקולנוע האחרון שכבר לא נשאר בתל-אביב - ריק, הכיסאות מקופלים כלפי מעלה, וקרן אור גדולה (מאין היא תבוא?!) חודרת מן הדלת הפתוחה שבקצה האולם...
זה הזמן לברר באור הנכון (כל עוד קרן האור מתקיימת וחודרת והבנאדם מדבר, חי ובועט - לפני שהוא עוד פעם נרדם) מה בדיוק קרה כאן; איך זה שהילד הכחוש מטיפות הברז שליד פחי האשפה בחצר ברחוב מאפו בתל-אביב הגיע להרגיש שהוא כל-כך רחוק במרחב ובזמן - מעצמו ומקהלו?!
בועז דוידזון הוא האדם היחידי הנראה באולם - כל השאר, כרגע ולא לזמן רב, הם מאחורי המצלמה שמתעדת אותו ואת חשבון-הנפש האישי והמקצועי שהוא עושה עם עצמו (ברצינות, בצחוק, ובדמע) מול קהלו שהוא - אנחנו.
- המשך יבוא -