בחמש שנות-קיומה ידעה מסעדת "דרבי בר דגים" שבמרינה של הרצליה (רחוב השונית 2) תהפוכות לא מעטות. מאז שהלך לעולמו מייסדה ובעליה הנמרץ, לפני כשנתיים, שוב אין היא מתפקדת כמקודם ויורשיו אינם מצליחים להיכנס לנעליו. השף הנצחי, עבדאללה, דבק, עדיין, בתפריט שמרני-מונוטוני ועייפות רבה מורגשת בשירות, שדומה כי אין מי שיפקח עליו כראוי. לא אחת נאלץ הסועד להמתין, מעבר לזמן הסביר, עד שתוגש לו מנתו, וגם אז חזקה עליו שיבקש להחזירה אחר כבוד למטבח, אם בשל בישול-יתר ואם בשל הוצאת התבשיל מן התנור טרם זמנו.
בימים שהמסעדה מלאה, מאבד גדוד המלצריות את הצפון, למגינת-ליבם של הסועדים הממתינים, וחבל. כי "דרבי בר דגים" ניחונה בפוטנציאל, שרק מסעדות מעטות יכולות ליהנות ממנו. המסעדה המרווחת והנושקת לים ממוקמת בנופו המרשים של מעגן היאכטות במרינה ההרצליינית ומשרה בכך על באיה אווירה קסומה של רוגע ושלווה, עם קורטוב של חוץ-לארץ.
חצי מוצלחת
אל "דרבי בר דגים", שאותה פקדנו כבר בעבר, הגענו בשעת-צהריים של יום שישי גשום וקודר. מן המסעדה ההדורה והמרווחת, הצופה אל הים, נותר לשימוש, בשל אילוצי מזג האוויר הסוער, רק אולמה הפנימי. הוא היה דחוס עד לעייפה בקהל-סועדים, עם רעש מחריש-אוזניים.
בבואנו הגיע לשולחן מגש גדול, עמוס סלטים טריים, שבהם התמחתה "דרבי בר". והיה גם לחם הבית וקנקן גדול של סודה - הכל על-חשבון המנה העיקרית, שמשום מה בוששה לבוא, רק משום שנשתכחה על-ידי מלצרית מבולבלת.
לאחר שהתמלאנו כדבעי בסלטים המרעננים והמגוונים (מלפפונים ועגבניות, סלק, בטטות, דג מלוח, איקרה, חצילים מטוגנים, כרוב וטחינה), בשיטת "אכול כפי יכולתך", הגיע סוף-סוף תורה של העיקרית. כמי שאינו חובב דגה, בחרתי בשני שיפודי-פרגית שהיו עמוסים בשר עשוי כהלכה. בת הזוג, חובבת פירות הים, בחרה בשני שיפודי שרימפס, שהיו פשוט מכה. השף עבדאללה יצק עליהם רוטב ברביקיו, שאינו הולך טוב עם השיפודים וקילקל, לדאבונה, את טעמם.
מן הקינוחים הלכנו על מלבי, המוגש בכל פעם במרקם שונה. הפעם הוא הוגש בסירופ-תותים וקוקוס גרוס - לא רע בכלל. גם האספרסו הכפול, ניחוח ודומיננטי, הוגש הפעם בספלון ולא בכוס כבעבר. על הארוחה החצי-מוצלחת שילמנו, לשניים, 215 שקל, כולל תשר של 12 אחוז. בפעם הבאה נקווה למשהו טוב יותר.