ארגוני הדו-קיום החלו את דרכם בישראל בסוף שנות השבעים. האחריות הערכית מחייבת את העוסקים בתחום לערוך הערכה מחודשת. במהלך שלושת העשורים שחלפו, חלו התפתחויות רבות בגישות של ארגוני הדיאלוג היהודי-ערבי. בתחילת הדרך, הפעילות העיקרית הייתה מפגשי דיאלוג מתוכננים, בעיקר בין תלמידי בתי הספר, בכותרת "דו-קיום". לימים, התברר שיש פער בין הבנת היהודים והערבים למונח "דו-קיום" ולמטרת המפגשים. הערבים קיוו לשינוי מעמדם, ואילו היהודים קיוו לשינוי עמדות. התוצר של תהליך רב-שנים זה היה כשלון. הוא לא הביא לשינוי - לא ביחסי יהודים-ערבים ולא במעמדם של הערבים במדינת ישראל. משאבים חומריים ואנושיים כבירים הושקעו בפעילויות ארגוני ה"דו-קיום", ומודלים ומתודות רבים השתנו במרוצת השנים, ובעקבותיהם גם הטרמינולוגיה. הדיאלוג והעשייה המשותפת היהודית-ערבית התפצלו להרבה תחומים חדשים, כמו דיאלוג בין-דתי, חינוך לשלום, חינוך לדמוקרטיה, איכות הסביבה, אמנות, מעמד האישה, כלכלה, קהילה ועוד.
גם המטרות הוגדרו יותר. בעיני הערבים כבר לא היה זה עוד "דו-קיום" מעומעם, אלא שותפות אקטיבית בכל תחומי החיים ובעיקר בזירת קבלת ההחלטות; בעיני היהודים היה זה "שקט תעשייתי" ותו לא. יש קבוצות יהודיות שרואות עין בעין עם הערבים את המטרות, אך למרבה הצער כוחן של אלה מועט.
כיום נדרשת מכולם בחינה מקיפה. יש למפות את התוצרים של ארגוני הדיאלוג והעשייה היהודית-ערבית, ולהעלות שאלות להמשך הדרך.
המסקנה האישית שלי: נעשה כמעט הכל בארגונים, והתוצאה הסופית, אם לשפוט כיום לפי מדדים מקצועיים כמדד השלום, מדד השוויון, מדד הגזענות - היא כשלון גדול. הכשלון חמור כפליים נוכח העובדה שלפי מדדים אלה מעמדם של הערבים בישראל ויחסי יהודים-ערבים בשנים האחרונות נמצאים ברגרסיה מתמשכת.
גם המלצות ועדת אור שקמה לאחר אירועי אוקטובר 2000 טרם יושמו, ולו חלקית, וזוהי מסקנתם של מחברי הדוח.
מבחינת המיעוט הערבי, ניתן לראות שיש יותר ויותר הדרה ואפליה, באמצעות מנגנון החקיקה - כמו חוק הנאמנות, חוק האזרחות, הוצאת לימוד הנכבה מתוכנית הלימודים, שינוי שמות הערים והכפרים על השלטים לשמות עבריים, ועוד ועוד.
צעדים נדרשים
כמי שעוסק שנים רבות ביחסי יהודים-ערבים, ובהסתמך על מחקרים, אצביע על חלק מההתפתחויות.
מספר הארגונים היהודים-ערבים ירד בחמש השנים האחרונות מ-180 לכ-80. תחומי הפעילות שלהם עדיין לא עברו "הבשלה" באשר לאפקטיביות ולרלוונטיות שלהם. מתקיימות פעילויות הדורשות משאבים אדירים, שאין להם אפקטיביות מוחשית.
הכרחי איחוד כוחות של הארגונים למען מטרות שיכולות להוות משענת מוצקה לשיפור יחסי יהודים-ערבים, ובעיקר לשיפור מעמדו של המיעוט הערבי במדינה: חתירה לשילוב יותר אקדמאים ערביים במוסדות האקדמיים, תביעה נחרצת ממשרד החינוך ללימודי החינוך לחיים משותפים, הנרטיב של המיעוט הפלשתיני-ערבי בישראל, החינוך לשלום, שילוב הערבים במעגלי מקבלי ההחלטות, שילוב עובדים ערבים בחברות ממשלתיות ללא התניה בשירות לאומי או צבאי, שיפור היחס לנוסעים הערבים בשדה התעופה, ועוד.
מרכיב עיקרי שיש לחתור להשגתו בפעילויות הארגונים - הנחלת ערך השלום וחשיבותו - בעיקר לחברה היהודית שטרם הפנימה ערך זה ושהפחד מהשלום עדיין שולט בה.
שינוי נוסף ונחוץ לארגונים, הוא פיתוח מודלים ומתודות לעשייה משותפת עם הכוחות הפוליטיים, המכתיבים את כללי המשחק.
אינני מתיימר לטעון שבאמתחתי ההצעות לשיפור תפקוד הארגונים העוסקים ביחסי יהודים-ערבים, אולם זוהי הזמנה צנועה לבחינה מחודשת על-ידי כל העוסקים בתחום - הן בשדה והן באקדמיה, ובשיתוף עם גורמים משפיעים אחרים מהחברה האזרחית, בתקווה שנשכיל ללמוד עוד כלים יישומיים שיקרבו אותנו אל חברה שוויונית, סובלנית ונאורה, שחיה בשלום עם העולם, ובעיקר עם עצמה.
