מדינת ישראל מגדלת בשנה כ-100,000 טון תפוחים, היבול כולו מבשיל בתוך חודשיים. כלומר, המגדלים מייצרים כ 2,000 טון ליום בעונת הקטיף. עיתון הארץ ציטט קצין בכיר ששירת במתפ"ש כשהוטל ה"מצור על עזה":
"אם מסתכלים על זה שנתיים אחורה, זה היה טמטום אחד גדול. הייתה מדיניות מעורפלת, לא ברורה, מושפעת מאינטרסים של קבוצות מסוימות, לובי כזה או אחר. לדוגמה, יש לובי חזק של ארגון מגדלי הפירות, והלובי הזה גרם לכך שבימים מסוימים העבירו לעזה בין 20 ל-25 משאיות פירות".
20 משאיות ליום, רק כ-5 מהן נושאות תפוחים. מדובר ב-100 טון תפוחים ליום, כלומר 5% מהייצור היומי בעונה. האם ייתכן ש-5% אלו הם הסיבה ללחץ הכלכלי לפתיחת המעברים? הסיבה אינה ה-5%, אלא ההשפעה שיש לייצוא לעזה על מחירי הפירות בישראל. פירות הם מוצר שיש לצרוך אותו סמוך מאוד למועד קטיפתו. כאשר יש הרבה פירות בשוק הישראלי – לא יכולים המגדלים לאחסן את הפירות לזמן ארוך והם חייבים להעביר אותו לשווקים – כלומר להתחרות זה בזה על ליבו וכיסו של הצרכן הישראלי באמצעות הורדת מחירים.
אילן אשל, מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות, הסביר כי כאשר נסגרים המעברים לעזה הנזק האמיתי למגדלי הפירות גדול בהרבה מאובדן המכירות, מאחר שהתוצרת שלא נמכרה עשתה את דרכה לשווקים בישראל וגרמה להצפתם בפירות ולפגיעה בכלל החקלאים. מחיר התפוחים בשווקי ישראל יורד ב-30% כאשר אי-אפשר לשלוח את 5% מהתוצרת לעזה - בכלכלה זה נקרא "היצע גמיש" - ומכאן ברור שהסחר עם עזה בהיקף של 5,000 טון בשנה, יש לו השפעה כבירה על המחיר שמשלם הצרכן הישראלי. מסיבה זו מובן שאשל, מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות, דורש כי:
"מעבר תוצרת חקלאית לרצועת עזה צריכה להישאר מחוץ למסגרת הסכסוך. השימוש בפירות כאמצעי לחץ לא נכון ולא אפקטיבי וצריך לחדול מכך". הוא צודק, אין זה מתפקידו של מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות לחשוב על המחיר שתשלם ישראל בעד גלעד שליט. תפקידו הוא לדאוג להשיג עבור מגדלי הפירות את המחיר המקסימלי בישראל באמצעות העברת חלק מהקטיף לעזה.
הפירות, ככל שיהיו לובי חזק, אינם אלא חלק קטן ממערכת האינטרסים הכלכליים הסבוכים שמונעת לחץ אפקטיבי על הנהגת החמאס בעזה. ישראל מעבירה לעזה מוצרי אנרגיה (חשמל, דלקים, גז) בהיקפים אדירים. למרות האיומים של סגן שר הביטחון והחלטות (לכאורה) שקיבל השר, ממשיכה ישראל להעביר לעזה מדי יום 100 מגה וואט חשמל ליום, ומיליוני ליטרים של דלקים וגז בישול מדי חודש. הסכומים המשולמים לחברות ישראליות (על-ידי האיחוד האירופי ועל-ידי המיסים שאוספת ישראל עבור הרשות הפלשתינית – העזתים עצמם אינם משלמים עבור חשמל ודלק) מגיעים לעשרות מיליוני שקלים בחודש - אולם יש מי שיטען כי זוהי סחורה הומניטארית - זאת למרות שהחמאס מצליח לשים את ידו על חלק ממנה, וכמובן לגבות מחיר נכבד מבעלי תחנות הדלק והצרכנים בעזה.
למרות הסכומים האדירים שמעורבים במוצרי האנרגיה המועברים מישראל לעזה - ענף הייצוא הישראלי מספר אחד לעזה נותר מוסתר. רק מספר כלכלנים המכירים את המונח "רווחי סניוראז'" מבינים כיצד מרוויח בנק ישראל מהעברת מאות מיליוני שקלים בשנה לעזה – העברות שאינן נעשות רק על-ידי בנק ישראל, אלא על-ידי מערכת בנקאית שלמה – כולל הבנקים הפלשתינים בגדה (כ-3 מיליארד ש"ח מועברים לעזה בהעברות בנקאיות וכ-600 מיליון במזומן). למרות שבנק ישראל מכחיש כי הוא מעורב בקביעת המדיניות של העברת השקלים לעזה בחוגים כלכליים, נפוץ הסבר לפיו בנק ישראל מרוויח מהעברת שקלים ככל שהכסף הישראלי נשאר בה ולא חוזר לישראל.
ההסבר הוא פשוט: כאשר זורמים כספים מחו"ל לעזה הכספים מומרים תחילה ממט"ח - מט"ח אשר נשאר בבנק ישראל. תמורת המט"ח מנפיק הבנק שקלים (אשר עלותם לבנק ישראל היא אפסית) - בנק ישראל הוא הגוף היחיד בעולם שיכול באופן חוקי "לייצר" שקלים. הבנק אינו מדווח על הדולרים שקיבל תמורת שקלים כרווח (בנק ישראל אמור להעביר את כל רווחיו לרשות משרד האוצר), אלא רושם את השקלים המועברים לעזה בצד החובות של מאזן הבנק, תחת סעיף התחייבויות הנקרא "מזומנים בידי הציבור" - כך נשאר הבנק "מאוזן". בצד הנכסים נוספו הדולרים שזרמו כתרומות מהעולם לעזה ובצד ההתחייבויות נוספו השקלים שהועברו לעזה. התוצאה: אין רווח לדווח (כל עוד השקלים הללו נמצאים בעזה תחת סעיף "מזומנים בידי הציבור") - לאיזה ציבור בדיוק מתכוונים? - את זה לא מפרט מאזן בנק ישראל, אבל התוצאה היא שהמט"ח, שאינו מופיע כרווח, פשוט נשאר בבנק ישראל.
האם ניתן היה להשתמש בתלות הכלכלית של עזה כאמצעי לחץ?
כאשר עולה בעיתונות הערבית שאלת התלות הכלכלית של החמאס בישראל ממלאים דוברי החמאס את פיהם מים. אין ספק שנוח להם עם המצב הנוכחי והם מעדיפים תלות בישראל – מדינה עליה הם יכולים להפעיל לחץ בינלאומי וטרור תודעתי באמצעות נושא "גלעד שליט" - מאשר להיות תלויים למשל במצרים. כאשר אחמד יוסף, יועצו המדיני של ראש ממשלת חמאס, איסמעיל הנייה, העלה את האפשרות של הינתקות מהשקל הישראלי ומעבר לשימוש בלירה המצרית, הוא ננזף מיידית והושתק על-ידי הנהגת החמאס. החמאס יודע שהעברת כספים לעזה דרך מצרים הייתה נתקלת בהאשמות שמצרים חוששת מהם שהיא מדינה המממנת טרור, ולכן המצרים היו עלולים להפעיל לחץ של ממש לעצירת מימון החמאס.
אין ספק שהנושא הזה ראוי להיחקר על-ידי ועדת החקירה אשר תוקם לחקור את "עסקת שליט". לפני שנה, כאשר הובאו הדברים לידיעת משפחת שליט, היא נזעקה ודרשה במכתב מיידי לראש הממשלה דאז לעצור את העברת הכסף הישראלי - כסף שממנו משולמות המשכורות לשוביו של גלעד שליט. במכתב כתבה המשפחה:
"לא מדובר בלחם ובחלב, אלא בכספים שמעבירה המדינה כדי לשמר את שלטון חמאס בעזה". אולם למרות הטון התקיף במכתב ששלח עורך דינם אלדד יניב, שדרש דיון דחוף בממשלה בנושא עצירת הכספים ה"מממנים טרור נגד מדינת ישראל", החליט מטה שליט לרדת מהנושא ולהתרכז בהפעלת לחץ על ממשלת ישראל לשחרר אסירים. הם מבינים היטב שהדבר הכי קל עבור מקבלי ההחלטות בממשלה הוא להיכנע; גם כלפי החמאס הדורש שחרור משפיל של מאות רוצחים וגם לבעלי האינטרסים הכלכליים המונעים שימוש בלחץ כלכלי אפקטיבי על החמאס.
