מג'נין ג'נין ועד סרן ר'

גם במקרה הגב' דיין ותוכניתה השקרית והמסלפת (וזאת בהתאם לקביעת בית המשפט), הרי שברי הוא לאור התבטאויותיה הקודמות והתנהלותה המתועדת בעבר, כי כוונתה הייתה להכפיש את צה"ל (שוב, בנוסח גולדסטוני ידוע), על-מנת לאלץ בסיומו של יום את הדרג הפוליטי הישראלי (הימים – בשנת 2004 - היו ימי ההחלטה הסופית בנוגע לגירוש גוש קטיף האסוני) לקבל החלטה חד-משמעית לגבי הגירוש. "ההצלחה" הייתה מלאה, יהודים אכן גורשו ובתיהם ועמל חייהם שקעו עם אבק ההריסות. נעיר כאן כי פסיקתו של השופט סולברג המרשיע את דיין בחריצת לשון הרע נגד סרן ר', ככל שמהווה פריצת דרך בראיית מערכת המשפט את התנהלותה משוללת הרסן של המדיה, תוך שעלינו להעניק ציון-לשבח-משפטי לשופט סולברג, לוקה בחסר באשר הוא קובע כי לא הייתה כוונת זדון בבישול הכתבה הנכלולית של הגברת הנידונה, ובכך נמנע מלהטיל עליה אחריות פלילית; בעוד אשר במקום אחר בגזר דינו מציין השופט סולברג, כי אכן התרשם שכוונתה של הג'ב דיין הייתה להכפיש את צה"ל וזאת לשם מילוי גחמותיה הפוליטיות האישיות. גם העונש הכספי שהושת על הגברת דיין המעלילה היה מגוחך. סכום זה שווה לחודשיים ואפשר שפחות מסכום משכורתה של המעלילה ובכך, אינו מהווה ענישה מרתיעה לה ולחברת התקשורת המעסיקה אותה. היוצא מכך הוא, כי השופט סולברג פזל לעבר הבג"צ בפסקו את דינה של הגברת דיין המכפישה. ברי היה לו כי גברת זו תנסה לחפש תנחומים משפטיים תחת שרביטה של הביניש בערעור על פסק הדין בבג"צ, באשר זו הדיין עמלה מזה שנים לתחזק מערכת יחסים על גבול השחיתות, המתגמלת הדדית בין השתיים.

פתח בכך מבקר המדינה השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, אשר בהחלט חרג מסמכותו ומהגדרת תפקידו כמבקר אירועים-בדיעבד חריגים החשודים ובעלי ניחוח של התנהלות ציבורית שאינה תקינה, והפך עצמו למתווה מדיניות ציבורית בלא רשות ובלא סמכות. הדברים אמורים בהתייצבותו של המבקר בפני ועדת הכנסת העוסקת בנושא משבר המים בישראל. המבקר התיר לעצמו לקבוע, כי יש לחדול מלהטיל תעריפי המים הנוספים על אזרחי מדינת ישראל. אפשר שהמבקר צודק, אפשר גם בהחלט כי הוא טועה, אך כך או כך היה עליו בפירוש להימנע מלחוות דעה שאינה נסמכת על דוח ביקורת בדיעבד וחוות דעת מומחים, בפני נבחרי הציבור בהעמידו עצמו כנבחר ציבור ברמה פרלמנטארית, בעוד אשר עם כל הכבוד ויש הרבה כבוד, שהרי מר לינדנשטראוס נחשב למבקר המוצלח ובעל ההישגים הרבים ביותר במלחמתה של מדינת ישראל בשחיתות המכלה בה כל חלקה טובה, ועדיין חייב היה להכיר במקומו בהיררכיה השלטונית. האם הצלחותיו עלו לראשו?

ההחלטה על דחיית התביעה הפלילית נגד מוחמד בכרי, למצער מהפן הפוליטי-מדיני, הייתה חייבת לבוא בפומבי ומדרג מדיני דהיינו, שר המשפטים או ראש הממשלה בהנחותו את השר. סביר להניח כי מזוז לא העלה החלטתו מאמש בפני הבג"צ על דעת עצמו בלבד והתייעץ בוודאי עם שר המשפטים בסוגייה. יחד עם זאת ואף למראית עין, אל לו לקחת סמכויות ציבוריות פומביות שאינן שלו, שאינן עניינו ושאינן בסמכותו במסגרת תפקידו כיועץ משפטי. בנוסף, הקביעה כי על חיילי המילואים התובעים את מוחמד בכרי לפנות לבית משפט אזרחי ביוזמתם ועל אחריותם, משדרת, ואפשר כי לא זו הייתה הכוונה, התנערותה של ממשלת ישראל מלוחמיה ומהקורבנות ששילמו בחייהם במבצע זה. שוב, זהו תפקידו של הדרג הנבחר, הפוליטי-שלטוני, להצהיר באורח סמכותי וללא רתיעה; זוהי פירושה של מנהיגות, כי מדינת ישראל אשר מטעמה נשלחו החיילים להילחם ולמות בג'נין, אפשר שתשלח נציג מטעמה אשר יהווה "ידיד בית המשפט" האזרחי ויתמוך מוסרית ואפשר גם מעשית בחיילים התובעים. גם הצהרה כי הוצאות החיילים התובעים עקב המשפט יכוסו על-ידי המדינה, הייתה נאותה במקרה זה. הדרך לכך ודאי הייתה נמצאת, וגם אם אינה מעוגנת בתקנות, הרי שאין ראויה הימנה. ומהפן הציבורי. במשטרנו הדמוקרטי חרמות ציבוריות מאורגנות הינן פסולות באשר הן מהוות חרב פיפיות, אך מטרידה העובדה כי מוחמד בכרי, אשר שמו ידוע לשמצה כעוכר ושוטם ישראל ותיק, הינו מקובל, נישא על כפיים ובעל מהלכים רבים בקרב שכבת אמנים, בולסי סושי משינקין ואנשי "תרבות" בינינו. ומכאן, מה זה אומר עלינו כולנו, ומה זה אומר על תרבותנו? גם התייצבותם הגורפת של אנשי המדיה להגנתה הגורפת של הגברת המעלילה דיין, תוך שחלקם אינו נרתע מסילוף מכוון ושקרי של עובדות לגבי אופייה והתנהלותה בעבר, מעלה מחשבות מזעזעות אמות הסיפים באשר למקומה של המדיה בחיינו, והאם יש לה כלל מקום בינינו במתכונתה זו.

ומן העבר השני נמצא היועץ המשפטי לממשלה מר מני מזוז. החלטתו שלא לתבוע בפלילים את מוחמד בכרי, אותו השוטם והמעליל בסרטו "ג'נין ג'נין" ולהותיר התביעה נגדו בידי לוחמי "מבצע חומת מגן" בבית משפט אזרחי, הינה נכונה, אך הסיבות לכך אינן נאותות. ההחלטה נכונה מהפן המשפטי (חיילי מבצע עופרת יצוקה הם אכן "קבוצה" ואינם "ציבור") והן מהפן המהותי הפוליטי-מדיני, באשר תביעה פלילית עלולה להחריד גולדסטונים מעוקמים נוספים המשחרים לטרף מדינת ישראל מרבצם ולעודדם למסע הכפשה נוסף נגד ישראל. מאידך-גיסא, ההחלטה בהקשרה הפוליטי-מדיני אינה נאותה, באשר אין זה מתפקידו של מני מזוז לנכס לעצמו סמכויות של נבחר ציבור בעוד אשר הינו פקיד משרת-ציבור בלבד. קביעתו באשר לחוסר התוחלת בהגשת תביעה פלילית נגד בכרי משום שתינזק ישראל מההיבט הבינלאומי, אינה מעניינו כממלא תפקיד יועץ משפטי. גם כאן, הדוגמה שהציב בית המשפט העליון בנכסו לעצמו סמכויות שאינן שלו, שאינן עסקו ושאינן בסמכותו הטבעית, מקרינות על כלל המערכת ומביאות פקידי ציבור שאינם נבחרים לקחת דוגמה שלילית ולהתנהל באופן מקפד דמוקרטיה ושלטון תקין. נקווה כי מחליפו של מזוז, מר וינשטיין, תחת עינו הפקוחה של שר המשפטים, יגלה יותר רגישות באשר להתנהלותו הנאותה של נושא תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ומקומו במדרג השלטוני.

פסק הדין המנומק באורח פרטני ביותר והעונש שהושת על דיין, שהינו מציק אך לא סופני (באשר לא נמצאה לכאורה עילה פלילית לבישול הכתבה) - כל פסק הדין עוצב כמבצר סלע נגד רעיונות זיכוי של הביניש לידידתה דיין בהליך הערעור הצפוי. ניתן להבין התנהלותו של השופט סולברג אך לא לקבלה, שיקולים משפטיים-פוליטיים אינם מעניינו של שופט. כבר במאמר אחר קבענו כי צילו של הבג"צ הינו רב השפעה ללא שיעור, גם אם אינו חייב להטיל את מרות "הכל שפיט" או ביטול חוקי הכנסת בכל זמן שהוא, עצם האיום בהטלתם כבר פועל פעולתו. חותמתו השלילית של בית המשפט העליון ניכרת בנושאים הנידונים בהקשרים נוספים. המחטף הפרלמנטארי שערך אהרן ברק ואשר איפשר לו להשליט את ההליך של "הכל שפיט" על מדינת ישראל, זהו ההליך המפלג אנושות את העם הזה, המפר בגסות את האיזון בין רשויות השלטון, המקבע את שלטון השופטים על פני שלטון המשפט והמקעקע את אושיות הדמוקרטיה הישראלית, לא עבר בלא הבחנה והפנמה במערכת המשפטית הישראלית. שני אירועים סמוכים מלמדים, כי רוחה של הדוגמה והדרך החתרנית והאנרכיסטית שהציב בית המשפט העליון, שורה על חברים במערכת זו.