כ 7-10% מהילדים סובלים מהפרעת קשב וריכוז, וכ-60% ימשיכו לחיות עם ההפרעה גם כאנשים בוגרים, כך שבהחלט לא מדובר רק בבעיה של ילדים.
ההפרעה לא מתייחסת רק לתחום הלימודים אלא משפיעה על כל תחומי החיים: בית, חברה ולימודים - בילדות, וכבוגרים גם בעיות בעבודה, בחיי הנישואים ובנהיגה.
התחושה בציבור שהשכיחות של האבחנה עלתה מאוד היא נכונה רק בחלקה. הבעיה ידועה עוד מהמאה ה-19 (זוכרים את יהושע פרוע?). יש כמובן הרבה יותר מודעות לבעיה הן בקרב מערכת החינוך והבריאות והן בקרב ההורים, כך שלשמחתנו יותר ילדים מאובחנים בזמן במקום לסבול ולהיענש לחינם.
מדובר בהפרעה נוירו-התנהגותית עם רקע תורשתי (כמעט תמיד אחד ההורים סובל או סבל מהבעיה). הבעיה היא באזור מסוים במוח הקדמי הפועל בצורה שונה ממוחם של ילדים ללא ההפרעה. חומר שנקרא דופמין והמשמש כמתווך מוחי, עובד זמן קצר יותר וזה הבסיס הביולוגי לתסמיני ההפרעה. תפקיד הטיפול התרופתי הוא לתקן את השוני הזה בתפקוד.
ד"ר אריה בקלו, מומחה לרפואת ילדים ונוער, מאבחן ומטפל בהפרעות קשב וריכוז בקופ"ח לאומית - מחוז צפון, מסביר:
לא כל הילדים הם היפראקטיביים. חלקם סובלים רק מתת קשב (ADD ) והם מאופיינים בבעיות קשב וריכוז, הישגי לימודים נמוכים מהמצופה, מופנמות ותסכול. רובם ילדים שקטים שלא מפריעים למורה ולכן גם קשה יותר לגלות אותם בגיל מוקדם.
הקבוצה השנייה סובלת מפעלתנות יתר ופזיזות ללא הפרעת קשב(ילדים היפר קינטיים).
הקבוצה השלישית היא המשולבת (ADHD) של תת קשב, פעלתנות יתר ופזיזות (אימפולסיביות).
האבחון מתבסס על קריטריונים רפואיים ברורים. הרופא המאבחן מקבל מידע כמה שיותר רחב מהילד, המשפחה, מערכת החינוך ובמקרה של בוגר גם ממקום העבודה. האבחון כולל בדיקה גופנית ונוירולוגית וחייב לנסות ולאתר גם תחלואה נלווית. לעיתים, לפי שיקול דעתו של הרופא המאבחן, מפנים גם לבדיקה ממוחשבת (TOVA ,BRC) כבדיקת השלמה בלבד ולבטח לא כבדיקת אבחון כפי שנוטים לחשוב בציבור הרחב.
התחלואה הנלווית קיימת אצל עד כ-70% מקרב הילדים עם הפרעת קשב וריכוז. מדובר בבעיות למידה, קשיים חברתיים ותקשורת בין אישית, הפרעה סרבנית/מרדנית, בעיות וויסות מוטורי ותחושתי, חרדה, דיכאון, הפרעות אכילה, התמכרויות ,תסמונת טורט ועוד...
חשוב לאבחן את הילדים כבר בשנות הלימודים הראשונות כדי שניתן יהיה לתת להם מענה טיפולי מתאים. ילד לא מטופל משול בעיניי לילד שנאלץ כל החיים לשחות נגד הזרם וזו רק שאלה של זמן מתי הוא ישבר!
זה לא צודק כלפי הילד וזה לגמרי מיותר.
הילדים הלא מטופלים מצליחים פחות בלימודים ובכל מקרה לא מממשים את הפוטנציאל שלהם, כתוצאה מכך הם מתוסכלים, מתייאשים מהר וממורמרים. חלקם יכול להפוך לדיכאוני. בגיל הבגרות הם בסיכון גבוה יותר לפתח תלות בחומרים מסוכנים כגון אלכוהול וסמים, הם מעורבים עד פי שלושה יותר בתאונות דרכים ונוטים יותר לנשור מהלימודים. כאנשים בוגרים הם יצליחו פחות בלימודים גבוהים, יחליפו יותר מקומות עבודה ויתגרשו יותר מהממוצע.
הטיפול איננו רק תרופתי וכולל גם טיפול התנהגותי/רגשי כמו גם הדרכת הורים והנחיות לבית הספר.
הריטלין הוא חומר תרופתי מקבוצת הממריצים הנמצא בשימוש הרפואה מעל 50 שנה. זאת לא תרופה ניסיונית! לא מתמכרים לתרופה (להיפך, זה מונע התמכרויות לחומרים מסוכנים) והיא לא מצטברת בגוף, כך שניתן להפסיקה באופן מיידי אם מתעוררת בעיה. התרופה יעילה ב 85-90% מהמקרים ותופעות הלוואי ברובם קלות וחולפות.
לסיכום אומר: מינעו את "הסטיגמה" המיותרת מילדכם. חיסכו מהם את הקשיים המיותרים.
אל תאמר - גם אני הייתי כזה והסתדרתי.
