נפרדנו מספר בראשית בקריאת פרשה הפותחת בפסוק (בראשית מ"ז): וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו--שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. בפרשה הקודמת, פרשת וַיִּגַּשׁ, אותה קראנו לפני שבועיים, פרעה שואל את יעקב, כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ? ויעקב משיב: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה; ומוסיף: מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם (שם, פסוקים ח, ט). מה שזוכר אבינו יעקב ממאה ושלושים שנות חיים זה, שבאופן כללי, באותן שנים היה לו רע. ובאמת, קצת קשה לקנא בו; אומנם הוא אבינו ואפילו בחיר האבות, יותר מאברהם ומיצחק, אבל כל כך הרבה סבל הוא חווה, לא עלינו.
והנה בפרשה הקודמת למדנו שסוף-סוף, ודוקא בארץ מצרים. שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה היה לו טוב. בפשטות, ודיברנו על כך בעבר, ההסבר הוא שבאותן שנים משפחתו הייתה מאוחדת מסביבו, ויותר מזה הוא לא צריך כלום. ועדיין נשאלת השאלה, הוא נמצא במקום ירוד ביותר מבחינה רוחנית, במצרים, והוא יודע שצאצאיו יצאו משם רק בעוד כמה דורות לאחר שישועבדו קשות, איך בכל זאת טוב לו? ובכן, דיברנו לא מעט על מדרגותיהם הרוחניות השונות של יעקב, יוסף ויתר אחיו. יעקב ויוסף היו במדרגה רוחנית נעלית כל כך, ששהותם במצרים לא פגמה ולא הייתה יכולה לפגום כלל בדבקותם בה' יתברך. שונה הדבר ביחס ליתר האחים. הם הכירו בעובדה שהם חשופים לסכנות רוחניות בהיותם במצרים ולכן העדיפו להמנע מחשיפה, להתבודד במרעה.
יעקב היה מודע לסכנות הרוחניות האורבות לצאצאיו במצרים, ובשבע עשרה שנות חייו האחרונות פעל לבסס את התשתית הרוחנית שלהם כך שישארו בני יעקב ולא יטמעו במצרים, ופעילותו זו היא המעניקה לו את איכות החיים המירבית דוקא במצרים. ואכן, בפרשת השבוע שלנו, פרשת שְׁמוֹת, אנחנו קוראים את הפסוקים הבאים: [ו] וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. [ח] וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. [ט] וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. [י] הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ. כל עוד יוסף היה קיים - איש לא יכול היה להעלות בדעתו לשעבד את בני ישראל. ולא רק מפני שיוסף היה השליט אלא מפני מדרגתו הרוחנית שהקרינה על כל מצרים והניעה את המצרים לכבד את בני ישראל.
כאמור, יעקב פעל להביא את בניו למדרגה רוחנית מספיק גבוהה, כך שיהיו מוגנים מפני הסכנות הרוחניות שבמצרים. מדרגה רוחנית כזאת פירושה הוא שאכן חיים בתוך המציאות אבל רואים אותה מלמעלה, זוכרים תמיד שאנחנו מעל המציאות הגלויה, מעל הטבע. המציאות המצרית אומנם מתנגדת לרעיון שה' הוא האלקים והוא מנהל את הטבע, אבל בני יעקב לא רק שאינם מושפעים מהשקפה זו, הם דבקים כל כך באלקים חיים, עד שהמצרים עצמם מכבדים אותם ואפילו לא עולה בדעתם לנסות להשפיע עליהם בכיוון אחר. כמובן, השפעתם של יוסף ואחיו, הממשיכים לחיות במדרגה הרוחנית שהנחיל להם אביהם, מוקרנת קודם כל אל צאצאי יעקב, הדור השני והשלישי. וכל עוד חיים הם, זקני בית יעקב, הצעירים דבקים בדרכם ולמצרים אין כל שליטה עליהם.
כל זה עד שוַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. והדגש כאן הוא על כל הַדּוֹר הַהוּא, כי רק אחרי זה יכול להתפתח תהליך של וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף. כל עוד הם חיו, לא עלה בדעתו של שום פרעה להרע להם. לכולם היה ברור שבני ישראל חיים ברובד אחר של המציאות, שונה לגמרי מזה שבו חיים המצרים, וכולם קיבלו את זה כמובן מאליו. אלא שזה השתנה והשינוי היה צפוי. שעל כן הקדים הקב"ה רפואה למכת השיעבוד והגזירות, בריבוי מואץ של בני ישראל: [ז] וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם. כמובן, המהפך ביחסם של המצרים אל בני ישראל לא היה פתאומי, הוא היה הדרגתי, בהתחלה גישושים בלבד ולאט-לאט החמיר עד לשיעבוד מלא.
מפשט הפסוקים נראה, כאילו השינוי ביחסם של המצרים אל בני ישראל התחולל בגלל המצרים בלבד, בגלל שנבהלו מהריבוי המואץ שלהם. אלא שהתורה רומזת שזה לא לגמרי כך, שההתנהגות של בני ישראל לאחר שמתו יוסף ואחיו, העניקה למצרים את הכוח לשלוט בהם. הירידה הרוחנית של הדור הבא, הפזילה אל עבר התרבות המצרית, החלישה את בני יעקב מחד-גיסא, כך שהמצרים כבר לא ראו בהם אנשי מעלה, וחיזקה את המצרים מאידך-גיסא, כך שיכלו לשעבד את בני ישראל.