ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התייחס לאחרונה בישיבת הממשלה, לעלייה שחלה בצריכת האלכוהול בקרב בני-נוער. מדובר בגידול של15% בצריכת האלכוהול בקרב בני-הנוער בשלוש השנים האחרונות. לנתון זה מצטרפים אין-ספור מעשי אלימות הנגרמים כתוצאה מהתמכרות לשתיית האלכוהול בקרב הנערים.
הגדרת מושג ההתמכרות היא מורכבת ביותר. לא כל נער השותה אלכוהול, ואף אם איבד שליטה על מעשיו בעקבות שתייה מופרזת, ניתן לכנותו כמי שיש לו בעיית התמכרות. מציאות זו מעמידה את הסביבה בקושי הראשון בהתמודדות עם התופעה. ההתמכרות לאלכוהול היא תוצאה של תהליך מתמשך. בתחילת התהליך הנער שותה באופן מזדמן, בשלב הבא, השתייה קונה אצלו הרגל, ובהמשך מתפתחת ההתמכרות לשתייה. (מה שנכון כמעט לכל תופעת התמכרות על כל סוגיה). הקושי בהכרה של ההתמכרות לשתייה הוא ההכחשה. זהו מנגנון הגנה נוקשה ביותר ומתמשך לאורך שנים והוא מאפיין את המכורים לאלכוהול.
נראה כי מנגנון ההכחשה 'שטף' את כל אלו שיש להם קשר עם התופעה: מוכרי המשקאות בפיצוציות, מארגני החתונות, מקומות הבידור, וכל אלו שראו את תחילת התפשטות התופעה וחששו לשאת קול 'זעקה'. אפשר להניח כי מנגנון ההגנה שפועל באופן כל-כך קיצוני אצל הנערים מועבר לגורמים האחראים. זו תופעה אנושית ומוכרת, אנו אמורים לזהותה ולשאת עינינו באומץ עם תחושת הכאב מול הבעיה. אם אנו מדברים על בני-נוער, אנו בעצם מתייחסים לשלבים הראשונים של השימוש באלכוהול. ולא תמיד ניתן לזהות כיצד צריכת האלכוהול תתפתח.
הנערים נמצאים בגיל ההתבגרות, שתיית האלכוהול אינה נתפסת כבעיה בעיניהם, ואף ההורים לרוב תומכים בעמדת ילדיהם ואומרים: "אז מה אם הוא שתה פעם אחת, זה לא נורא". הם מגיעים לטיפול רק אחרי שהסתבכו עם החוק, או כאשר ההורים לא יכולים לסבול יותר את הקשיים עם הילד שהתנהגותו בעקבות צריכת האלכוהול פוגעת.
נקודת מוצא זו מעמידה את הגורמים המטפלים בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית: כל מטפל יודע שאין הוא יכול להתערב עד אשר אין הוא מקבל הסכמה ונכונות מהאדם או במקרה שלנו, מהנער העומד לפניו. עם זאת, קיימת דילמה קשה ביותר האומרת: אם נחכה שהנערים יבקשו טיפול זה אכן עלול להיות מאוחר מידי.
מכאן המושג 'טיפול' כפי שהוא מוגדר בעולם הטיפולי מקבל פן אחר. אני בוחרת לא לגעת בבעיית השתייה בהיבט של חומרתה, נזקיה והשלכותיה. נראה לי כי אין אזרח בארץ, כיום, שאינו נפגע מהצריכה הבלתי מבוקרת של שתיית האלכוהול של בני-הנוער, וכמובן בני-הנוער עצמם עשויים להיות הקורבנות הפגועים ביותר: תאונות דרכים, קטטות אלימות, חשיפה לפגיעות מיניות, הסתבכות עם החוק, סיכון מעמדם לקראת הגיוס לצבא ועוד.
מתוך כך חייבת להיות התערבות מיידית ומהירה. השינוי הוא תהליכי בדיוק כפי שהתפתחות התופעה הייתה תהליכית. כאיש טיפול אני רואה את ההתערבות בכמה מישורים. ברובם, חשוב שהגישה תהיה מערכתית. אנו איננו יכולים לומר יותר כי הבעיה נמצאת אצל האחר. מישור אחד, הוא עבודה עם קבוצות בני-נוער הנמצאים בסיכון. אנו המטפלים או שמא אלו המסייעים לנו בעבודתנו, עלינו להגיע אל הקבוצות ולתת מענה. דהיינו, להגיע למועדוני נוער המתקיימים אחר-הצהריים או לקבוצות המתגודדות על הגדר או מתקהלות בשכונה. במפגשים אלו חשוב לפתח דיבור ישיר ופתוח, לברר מה הצרכים, מה הן המצוקות ולהציע את עזרתנו. העזרה היא לא רק כפי שאנו מבינים אותה, אלא מתוך הקשבה אמיתית וכנה לעולם התוכן של הנערים. זה לא קל, כי כאן יש צורך לרכוש את אמון הנערים.
מניסיוני האישי, היו אלו פעולות מוצלחות מאוד. העבודה עם הנערים חייבת להיות משולבת בקשר עם ההורים ועם המסגרות הלימודיות, במידה ומדובר בבני-נוער שעדיין נמצאים במסגרות לימודיות. מוקד ההתערבות היעיל ביותר היא התערבות קבוצתית, הנושאת אופי של פעולה סביב הנושאים המעסיקים את בני-הנוער. כאשר הכיוונים העיקריים הם להעלות את הקונפליקטים הקשים, חיזוק האמונה שלהם בכוחותיהם והצעת דרכים לפתרונות של קונפליקטים באופן בונה ויצירתי.
במקרים של זיהוי של נער הנמצא במצוקה אישית חשוב ביותר לשתף את המשפחה בתהליך הטיפול. תמיד טענתי כי הילדים והנערים הם של הוריהם, אליהם הם יחזרו תמיד בסופו של יום. ההורים, עם כל הקושי, הבושה, וההכחשה, רוצים בטובת ילדיהם ועלינו להגיע אליהם כדי להיות חלק בתהליך ההחלמה של משפחה שהנער הוא חלק ממנה.
כשמדברים על מערכות, נראה כי גם המערכות הגדולות כמו רשתות הטלוויזיה והעיתונות, חשוב שייקחו חלק בשינוי ולא יפרסמו פרסומים המעודדים שתייה. המסר הכפול בתחום צריכת האלכוהול ונזקיו הם גורמים המקשים מאוד על הטיפול.
חשוב לציין, כי משרד הרווחה מפעיל יחידות מקצועיות לטיפול בבני-נוער עם בעיית שתייה, הטיפול ניתן לכל מי שפונה ומבקש סיוע, גם לבני משפחה.