הגולאג מת, "אויבי השלום" התחלפו

כמובן, כדי לחפות על היעלמם הפתאומי של רבבות בני אדם מכל שדרות הציבור, על הובלתם כבהמות אל מעבר להרי החושך ועל "אחסונם" למשך שנים ארוכות במחנות כפייה, במשטר של עבודה מפרכת, מחסור במזון ובשינה והתעללות מסוגים שונים - היה צורך במנגנון אדיר של לוחמה פסיכולוגית ב"עורף", אשר יצדיק את המעשים הללו ויסייע בשמירת "השקט התעשייתי" במדינה הענקית. וכך הפכה התעמולה למתחרה ממשית של המציאות: בשנת 1937 הפך המונח "אויב העם" למילת גידוף, כשסטלין מתייחס בפומבי אל "אויבי העם" כאל "רעל", "זוהמה" ו"טינופת" וכאל "עשבים שוטים" שיש לעוקרם. ואם הביטוי "עשבים שוטים" נשמע מוכר משהו במקומותינו, אולי זה בזכות המורשת הסטליניסטית של "מקדמי הסכמי אוסלו" שלנו, העושים בעמוס עוז ובדומיו שימוש דומה לזה שעשו "מקדמי הקומוניזם" במקסים גורקי ובדומיו. את הספר "קנאל אימני סטלינה" (התעלה על שם סטלין) חיברו ב-1933 במשותף עשרות סופרים סובייטים, בתום מסע בספינת קיטור לאורך תעלת הים הלבן, שנחפרה על-ידי אסירי גולאגים בתנאים קשים ביותר, והפכה לבסוף לפיל לבן שכיום שטות בו לא יותר משלוש-ארבע ספינות ביום; ואילו את דברי הפתיחה והסיכום לספר כתב מקסים גורקי, אשר כבר בשנת 1929 תרם את נוכחותו בגולאג סולובצקי ואת "יומן המסע" הנלהב שלו באזור לטובת מערכת יחסי הציבור של "המהפכה", זו ההופכת את "האישיות הפלילית והא-סוציאלית לאזרח סובייטי מועיל". אצלנו, המומחה ל"עשבים שוטים" הוא עמוס עוז, שתיאר את "גוש אמונים" כ"כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סאדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה... מתוך פינה אפילה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על-מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף" ("בשם החיים והשלום", ידיעות אחרונות, 8.6.89). אבל אולי בעצם אסור להתלונן על הדמוניזציה ה"סטליניסטית" הזו של יריבים פוליטיים מפיו של "האזרח החופשי עוז": על-פי "ארכיפלג גולאג" של סולז'ניצין - בחסותה של המערכה המתמדת לפרשנותה של המציאות, לא רק אזרחים שגורלם שפר לשמוע על "אויבי העם" מרחוק - נכבשו בפרשנות הזאת, אלא גם הקומוניסטים שבין אסירי הגולאגים. ל"מאמינים" הללו הייתה יכולת להסביר כל מהלך קומוניסטי, ואפילו את המעצר שלהם, את העינויים שעברו ואת המאסר שנגזר עליהם כ"קונספירציה של שירות ביון זר", "חבלנות בהיקף עצום" "מזימה של אנשי נ.ק.וו.ד מקומיים" או "בגידה". היו ביניהם שנתלו אף בהסברים דיאלקטיים עמוקים: "הרדיפות הללו - כורח היסטורי בהתפתחות החברה שלנו".

כשזכה סולז'ניצין בפרס נובל לספרות ב-1970 הוא חשש לנסוע לשטוקהולם כדי לקבלו, שמא לא יינתן לו לחזור הביתה. אולם לאחר שהוברחה למערב הטרילוגיה שלו "ארכיפלג גולאג" (שפורסמה בשנים 1978-1973), שבזכותה נכנסה המילה "גולאג" לאוצר המילים המערבי, הוא הוגלה מברית-המועצות לגרמניה ואזרחותו נשללה ממנו. לאחר הגלייתו הוא התגורר בציריך שבשווייץ, ולאחר מכן בוורמונט שבארה"ב, שם החל בכתיבת סדרה של רומנים היסטוריים בשם "הגלגל האדום" על רוסיה בתחילת המאה העשרים. במקביל, הוא המשיך להיאבק בקומוניזם הסובייטי, ואף קרא להנהגת ארה"ב שלא להסס להשתמש בנשק גרעיני נגדו. במולדתו ניתן היה באותה תקופה לקרוא את ספריו רק במהדורות מחתרתיות שהודפסו באמצעים ביתיים והועברו מיד ליד. ב-1990, לאחר נפילת השלטון הסובייטי, זכה סולז'ניצין שוב באזרחותו הרוסית, ארבע שנים לאחר מכן הוא שב למוסקבה, ועם בחירת ולדימיר פוטין לנשיאות זכה להוקרה מיוחדת. הוא המשיך בכתיבת הסדרה "הגלגל האדום", וכן פרסם ספר בן שני כרכים על יחסי רוסים ויהודים ברוסיה - "מאתיים שנה יחד, 1995-1795". אצלנו, כצפוי, בהשראת "הסנטימנט הסטליניסטי", אוהבים לתאר את סולז'ניצין כ"דמות שנויה במחלוקת" לכל הפחות, שכן היה "לאומן רוסי קנאי", ונתלים בספרו "מאתיים שנה יחד, 1995-1795" כדי להגדירו "אנטישמי", אולי משום שבספר זה הוא מתגלה כ"ציוני" הרואה בהתיישבות היהודית הממלכתית בישראל כעין נס, דווקא בעקבות כישלונותיה של רוסיה הצארית לקיים התיישבות חקלאית של יהודים. נראה ש"התיק האנטישמי" הזה שפתחו לו כאן אמור לסייע אם לא בסגירת כל התיקים שסולז'ניצין "פתח" לסטלין הרי שלפחות בדחיקתם לפאתי הזיכרון. כך מבקשים אולי חניכי "השומר הצעיר" וצאצאיהם הרוחניים להדחיק ולהשכיח את הפרטים הקשים על שיטות המעצר הסובייטיות הגחמניות, הטקסים הקבועים והבלתי משתנים שנערכו לאחר המעצר, הבידוד שנועד לשבור את העצירים החדשים, הצפיפות שנועדה להחריד את העצירים הוותיקים, המסע הארוך והמפרך במשאיות דחוסות וברכבות אטומות היטב לירכתי צפונה ומזרחה של ברית-המועצות וחיי העבודה המפרכת והמחליאה במחנות הריכוז; פרטים שמעוררים את המחשבה על הקשר בין מחנות הריכוז והעבדות הסובייטיים למחנות הריכוז והרצח הנאציים: אומנם הנאצים הקימו את המחנות בעיקר לשם עינוי, התעללות ורצח ואילו הסובייטים הקימו אותם בעיקר לצרכי ענישה ולצרכים כלכליים (ורק "בדרך" מתו להם כמה מיליונים), אולם אלמלא יישומם ו"הצלחתם" של המחנות הסובייטיים אולי לא היה היטלר מפתח תוכניות כל כך גרנדיוזיות לשכלול השיטה שירש משכניו ממזרח.