שמחתי לראות שאורית לביא-נשיאל טורחת טירחה רבה להזכיר לכולנו מהו "טבח כפר קאסם" ותובעת באדיקות רבה את חשבון הזיכרון הקולקטיבי לגבי אירוע זה. הייתי שמח הרבה יותר, אילו עשתה כן לכלל האירועים המלווים את המאבק היהודי-ערבי על ארץ-ישראל באשר הם רבים, חמורים יותר וברובם נדחקו מוקדם מדי בהיסטוריה שלנו לתהום הנשייה.
השמחה מהולה בתהייה ובסימן שאלה גדול לגבי מטרתו האמיתית של האיזכור. ביחסי השכנות "הלא כל כך טובים" בין יהודים לערבים כאשר אנו עדים בחודשים האחרונים לגרסה חדשה וחמורה של תופעות שליליות אינני מוצא סיבה משכנעת להעלות "על ראש שימחתנו" דווקא את כפר קאסם. אני משוכנע שאם נערוך מאזן לעיקרי מעשי הטבח של הצדדים זה בזה, יהיה מספר האירועים שיזמו וביצעו ערבים, גדול לאין שיעור מזה שחוללו יהודים. יתר-על-כן, ניווכח שאופי התגובות בשני הצדדים לאירועים מסוג זה שונה בתכלית כשהתנהלות ישראל בהקשר לכפר קאסם, הייתה חריג על-פי כל קנה-מידה אזורי או בינלאומי שאליו יושוו הדברים בתקופה המדוברת. אינני תומך בהלקאה עצמית ל"מען יראו ויתרשמו". לאיזכור יש תכלית ברורה של חינוך ומניעה; בפרשת כפר קאסם תכלית זו מוצתה עד תום.
האירוע בכפר קאסם אכן חרג מהנורמה היהודית והיה פרי החלטה של מפקד הכוח במקום שהיה מודע גם למעשי הערבים ילידי המקום כלפי יהודים וחשש מהתנהלותם תחת לחץ המלחמה המתרגשת. (לפיכך ביקש להקדים את מועד הטלת העוצר).
במאה השנים האחרונות, טרם נטלו הערבים אחריות אף לא על אירוע טבח אחד ביהודים בא"י. האירוע יוצא הדופן היחיד הזכור לי היה מעשהו של המלך חוסיין מירדן, שהביע במו פיו ובפומבי צער על רצח 7 נערות ישראליות ופציעת 4 נוספות ומורה, על-ידי חייל ירדני בגשר בנות יעקב (13.3.1997). הוא אף טרח להגיע לפגישה עם משפחות הקורבנות ולמסור להן ישירות את תנחומיו. אשר לערביי ישראל, הם ממשיכים בתירוצי-הסרק לפיהם רוצחי נשים וילדים הם חיילי המאבק המדיני ואף מקבלים משכורת על מעשיהם אלה - האומנם?!
על-רקע זה, ברור שמאחורי היוזמה (הפרובוקטיבית) של עאידה תומא סלימן מהרשימה המשותפת בכנסת, לא עומד שום שיקול מוסרי או ניסיון לקידום הבנה בין הצדדים. יש בו כוונה פוליטית מובהקת להכשיל את ישראל גם בעניין זה. אילו התקבל חוק כזה הייתה בכך משום הוכחה פורמלית שמדובר במעשה "אדיר ממדים" ו"חמור אם אין כמותה" (ולכן גם נחוץ לכך חוק מיוחד...) וזו תחמושת שלא תסולא בפז במאבק הערבי הפונדמנטליסטי נגד מדינת הלאום היהודית. זאת ועוד: היה בכך כדי להראות שהפגיעה בערבים חמורה - אפילו בעיני היהודים - יותר מפגיעתם של ערבים ביהודים. במאבק האידאולוגי, "האיסלאם שוב מנצח"; והעיקר: במדינת היהודים, בניגוד לעמדות החוגים הלאומיים, זהה מעמדם של ערבים ויהודים. הוכחת עניין זה בכל דרך אפשרית היא מטרה אסטרטגית ושוחריה מנצלים כל תירוץ וכל הזדמנות להדגישה; - עקרון מדינת "כל אזרחיה" בפעולה.
אלמלא היה הדבר כל-כך ברור ואילו הייתה בישראל חוקה הקובעת חד-ערכית וחד-משמעית את מעמדו של העם היהודי כריבון הבלעדי על ארץ-ישראל, אפשר שהייתי מוכן להתפשר על חוק שיקיים יום זיכרון לקורבנות אזרחיים בלתי-לוחמים שנספו במאבק על התקומה - יהודים וערבים. הואיל ולא זה המצב, עמדתה והסבריה של לביא-נשיאל אינם אלא שת"פ עם ערביי ישראל המתנגדים למדינה יהודית ולזריית חול בעיני מי שאינם בקיאים בהיסטוריה של המאבק במאה השנים האחרונות.
טיפול המדינה בפרשת כפר קאסם, הייתה שלימה מלאה ונכונה, ודי לנו בכך. פסה"ד במשפט, היה חמור די הצורך ודברי השופט הלוי, שכתב אותו, מהדהדים במסדרונות היכל המוסר שבתוכם אנו פועלים כיהודים בעוצמה רבה גם בימים אלה.
טוב עשתה הכנסת שדחתה את הצעת החוק של סלימאן ועליה לנהוג באותו אופן ובאותה דרך בכל הצעה קנטרנית שתועלה לדיון על-ידי יהודי או ערבי שבורותו, שנאתו העצמית או שנאתו למדינת היהודים תדחוף אותו לכך.