"הזכות לחיים" מול "הזכות לזכויות"

האם ישנה כלל אמת מידה המתירה האפשרות לוותר על הזכות לחיים לנוכח כל זכות אחרת מכל סוג שהוא, קל וחומר זכות התנועה שאינה נושא של פיקוח נפש, כאשר בכל מקרה סופקו חלופות של "מרקם חיים" בצורת כבישים מיוחדים לתנועת פלשתינים. באם מידתיות היא העניין ובהנחה (המופרכת) כי הזכות לחיים של יהודים אינה נחשבת כבעלת משקל בעומדה לנוכח "זכויות אזרח פלשתיני", אזי שוב, מדוע (שאלה רטורית, התשובה במאמר) החליט הבג"צ רק לפני חודשים ספורים לסרב לבקשת מתיישבים יהודים ביו"ש להשתמש יחדיו בכביש שהוקצב לתנועת פלשתינים בלבד? דהיינו, ה"עליונים" שוקלים בעקביות את זכויות הפלשתינים כעולות, כעדיפות על זכויות היהודים, אלו מהם "החובשים כיפה" ומתגוררים ב"התנחלויות", רחמנא לצלן. זו הראיה הנסיבתית החותכת כי שפיטת "בה"ה" הינה מוטה לעבר בסיס אידיאולוגי חד-אג'נדתי לכיוון הפלשתינים ולעומת היהודים. באם נוסיף לכך את הודעת המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן (הידוע לשמצה), בפני ועדת הכנסת כי אכן, בדיוק כך הוא והוועדה שבפיקוחו פועלים דהיינו, הטיית אכיפה חריפה מכוונת ברורה ובוטה נגד המתיישבים היהודים והושטת יד תומכת, מבינה, אוהדת וקשובה לתלונות ארגוני שמאל ופלשתינים - הרי שהתמונה בהירה למדי: מערכת המשפט הישראלית מגויסת, רובה ככולה, על בסיס אידיאולוגי צר, המשותף לחלקים זניחים בעם נגד יהודים, יהדות, ציונות ודמוקרטיה. וכך, מדוע זה נלין על שוטמי ישראל המסורתיים - החמאס, החיזבאללה, סוריה ואירן? הללו וישראלים מסוימים החיים בינינו (ואין הכוונה לנטורי קרתא) חולקים מסד אידיאולוגי זהה, אלו גם אלו יוצאים נגד יהודים, יהדות, ציונות ודמוקרטיה, הלא כן? הללו שם שואפים להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" והללו כאן בינינו שואפים לאותה "מדינת כל אזרחיה". אין זה מענייננו כי "הדרך לגיהנם רצופה כוונות טובות". התוצאה, בסופו של יום, הינה זהה, אם מידי אויבינו ואם מידם של "משנאי החינם בינינו". אחריות השופטים לנזקים שנגרמו לאזרחים תמימים עקב 'פסיקתם הלעומתית'? מדוע לא ייתבעו שופטי העליון לדין בבית משפט אזרחי וישלמו פיצויים לנפגעים מכיסם, באשר פסקו באורח לעומתי, אישי ואידיאולוגי חד-צדדי? את התביעה יש להגיש בבית משפט מחוזי כמובן ולא בפני "החתול שומר השמנת" בבית המשפט העליון. התביעה, גורלה יהיה להידחות כמובן ("חבר מביא חבר, חבר שומר על חבר"), אך המסר ייטמע. לאחר מספר תביעות כאלו, המלוות בקמפיין ציבורי, כולל בשיתוף הכנסת, יחל השינוי המבוקש. הסמכות המוקנית על-ידי הריבון לשופטי "בה"ה" חייבת להיות נלווית באחריות אישית של השופטים לתוצאות שפיטתם במקרי 'פסיקה לעומתית' ולא, אנו במו ידינו יצרנו אנרכיה שיפוטית ושלטונית במקומותינו. חשוב לסייג כאן, פסיקה "ביטחונית" של "בה"ה" כאשר אין קיימת המלצה נגדית של מומחי ביטחון, הריהי כשרה ותקפה. המדובר כאן הוא אך בפסיקה לעומתית, הנשענת על עדויות בלבד כנהוג ב"בה"ה" - וללא חקירת עומק הנהוגה בבית משפט מן השורה. זו הפסיקה הנוגדת המלצות והתוויות גורמי ביטחון, זו הבאה להכריז כי הזכות לזכויות עולה על הזכות לחיים ללא כל צידוק ובסיס עובדתי. זו הפסיקה הלעומתית, אשר אסור לה שתקנה את החסינות הרגילה של שופטים מפני תוצאות שפיטתם. אפשר כי בסופו של יום יפסוק בית המשפט בניגוד להמלצות המומחים לביטחון, אך פסיקה כזו חייבת להיות נלווית בהחלטה מקבילה באשר לפיצויים אשר יהיו הנפגעים זכאים להם מטעם המדינה, בלא שיידרשו להתדיינות משפטית נוספת כלשהי. במקרה זה, הנושא יעבור לידי הריבון-הכנסת שתחליט באם פסיקה מסוג זה ראויה ביסודה ובאם המדינה כלל יכולה לעמוד בה ומכאן שנצרכת חקיקת נגד.

ולנושא הנעל שהוטחה אל פניה של דורית ביניש. יש לגנות פעולה מסוג זה בכל לשון של גינוי. "לא בכוח כי אם ברוח" נביא את קיעקוע הבסטיליה הישראלית. נראה כי זורק הנעל פעל באורח פסול מתוך מצוקה אישית ואפשר כי טעמיו עימו, אך בה"ה מביא זאת על עצמו. גזירות ופסקי דין מוטים, חוסר תשומת לב וגרירת רגליים, זלזול בציבור גדול של נזקקי שפיטה, פסקי דין מוטים ספוגי אג'נדת שמאל קיצונית, הדרת מרבית העם מזכויות שפיטה אובייקטיביות עקב אידיאולוגיה חד-צדדית, כל אלה מביאים בסופו של יום לתוצאה האומללה המיותרת והפסולה של הנעל במצחה של ביניש. טעם רב לפגם קיים בהכאתו במקום האירוע של משליך הנעל, כמו גם בהגשת התביעה כחץ מקשת ביום שלמחרת האירוע המביש, והכרזת המשטרה כי צפוי לו מאסר בן שנים רבות עקב כך (מה, הם כבר שפטוהו וגזרו דינו?). הדבר מעיד על יחסי הגומלין המושחתים בין המשטרה, הפרקליטות ו"בה"ה". האם גם "בוזגלו וברקוביץ'" היו זוכים לאותו "יחס"? ומכאן, האם אכן כולנו שווים בפני החוק? יהיו אלו כמובן שהלקח היחידי שיילמד על ידם הוא ודאי בהגברת סידורי האבטחה בעת הדיונים. לא מיניה ולא מקצתיה, הלקח החשוב הוא בכך ש"בה"ה" חייב לחזור לחיק העם היהודי, הציוני והדמוקרטי. ולא - ודאי יהיו עוד נעליים וירטואליות רבות נזרקות ובדין על שופטים מטי משפט במקומותינו. אל נא נתבלבל, עם כל הגינוי למעשה הנקודתי של הטחת הנעל אל ביניש, הרי ש"כנופיית שלטון החוק", שאותה ביניש עומדת בקודקודה, חיה, בועטת ומעוותת את הדמוקרטיה הישראלית כתמיד. לא הציבור אשם בכך, "בה"ה" והתנהלותו גורמים לכך. תגובתם העתידית של חברי החונטה המשפטית, תומכיהם ומשובטיהם תהיה צפויה, הללו יפצחו לאלתר בנביחותיהם הפבלוביות. הם ינסו למנף את התקרית על-מנת לקצור אהדה לבה"ה, זו אשר הידרדרה אנושות משך שני העשורים החולפים וממשיכה בדין להידרדר. יתרה מזאת, הם ינסו לקעקע את הביקורת כלפי בה"ה במטרה ברורה לסתום פיות ובתואנה הנפסדת: "ראו למה גורמת הביקורת" וכמובן יפנו אצבע מאשימה לעבר ה"ימין", כתמי השמש, ההתחממות הגלובלית ושרה נתניהו כאשמים בהטחת הנעל. הם הלא מתמחים בהכפשה קולקטיבית עקב מעשה יחידים: יגאל עמיר וטייטל הם רק דוגמיות. ובכן רבותיי, אנו נמשיך לבקר את הראוי לביקורת עד שייצא עשן לבן, עד שתקרוס הבסטיליה, על אפם ועל חמתם. השאלות הפוליטיות האופפות את ישיבתנו בשטחי יו"ש אינן בסמכותו ובעניינו של "בה"ה" ומכאן, כל שפיטה לצדק המעלה על נס את הזכות לזכויות כגוברת על הזכות לחיים הינה שפיטה פוליטית, שפיטה של הוטנטוטים. אפשר שהשופטים בקיאים בפרוצדורה המשפטית אך נופלים קצר בשפיטתם לצדק. כל מחשב שולחני בינוני יהיה "בקי" יותר מכל שופט בפרוצדורה המשפטית. אנו זקוקים לשופטים בשר-ודם על-מנת לשפוט משפט צדק, ואלה למצער נדירים בנמצא ובפרט בבואם לדון בשאלות קיומיות חיוניות. אנו זקוקים נואשות לבית משפט עליון מקצועי כמו גם אמפתי, מקובל על הציבור, אובייקטיבי, השופט צדק. ולא היא, תוחלתנו נכזבת שוב ושוב.

נושא המידתיות מטבעו חייב להילקח בחשבון בבואנו לשקול נושאי זכאויות וזכויות. במידה שבית המשפט מקבל חוות דעת מקצועיות של צה"ל, השב"כ והמשטרה, כי אין סכנה נשקפת לתנועת רכב, פלשתינית ויהודית יחדיו ומכאן כי קיים סיכוי סביר כי עקב החלטתו לא ייספו חיים בעתיד, הרי שניתן לשקול את חוסר הנוחיות הכרוך בכך ובפרט את זכויות המודרים מתנועה בכביש ואף לאשרה, בעוד שהאחריות לכך נופלת על הממליצים. לא במצב זה עסקינן. במקרה הנדון ובהתאם להמלצת רשויות הביטחון לסכנה הכרוכה בתנועה משותפת במקום המסוים הזה, הרי עוסקים אנו בשיקולי "חיים מול זכויות" ומכאן ששיקול המידתיות למקרה זה, המופרכת עקב כך בבסיסה, הושפעה כפי הנראה גם מנטייה אידיאולוגית-פוליטית של השופטים לכיוון האוניברסאליות וזכויות הפלשתינים כגוברות על זכויות לחיים של היהודים. במקרה דנן, אין יהודים רוצחים פלשתינים בעורקי התחבורה ביו"ש, אך פלשתינים רוצחים גם רוצחים אזרחים יהודים, אך משום שהינם יהודים. מכאן כי הפסיקה אינה מידתית, באשר מעניקה "יתרון" משפטי-אזרחי לצד הפלשתיני וגורמת במישרין להפיכת הכביש, במבחן המעשה, לכביש תנועה פלשתיני "נטול-יהודים" אשר באורח טבעי אינם נוטים לראות עצמם ובני משפחתם נרצחים בדם קר בשם הזכות לנסיעה בכביש האמור. ומכאן הטענות הנשמעות לעיתים בציבור על כי פסיקות בית המשפט העליון, הרואות בדם הפלשתיני כסמוק יותר מדם היהודים, יש להן על מה לסמוך. הראיה כי אותו בית משפט שוקל את השיקולים לעיל ומודע להם ידוע היטב, אך מתעלם מהם בהתאם לגחמותיהם האידיאולוגיות האישיות של השופטים, היא פסיקתו של אותו בית משפט עליון, אך חודשים ספורים לפני "פסיקת 433". בפסיקה ההיא לא היסס "בה"ה" לדחות עתירת מתיישבים יהודים בעבור תנועה מעורבת, אשר הוגשה בעילת "מרקם חיים", ופסק לחסימת תנועת יהודים בכביש המיועד לתנועת פלשתינים בלבד. אותה הטענה בדיוק, טענת "מרקם החיים" היוותה את הטיעון המשפטי אשר בא לאפשר תנועה של פלשתינים יחדיו עם יהודים בכביש 433, למרות שמדינת ישראל השקיעה מאות מיליוני שקלים בסלילת כבישים המיועדים לתנועת פלשתינים בלבד בדיוק באזורו של כביש 433, בעבור ולשם הקלת "מרקם החיים" על הפלשתינים תושבי האזור. בהטותו בכך המשפט, פזל "בה"ה" בעליל לעבר קבוצות לחץ קיצוניות, אנרכיסטיות עד פשיסטיות באקדמיה הארצית והעולמית, בחששו מגינוי אישי נגדו בנוסח "מה יאמרו?" עקב פסיקה הנתפסת כ"מפלה" ערבים (באשר האקדמיה בחלקה, נותנת עדיפות יתר לזכויות אזרח פלשתיניות על פני הזכות לחיים של יהודים). ובכך חייב "בה"ה" את רשויות הביטחון למצוא פתרון לתנועה משותפת אשר ברי כי תוצאתה תקפד חיים (ולא, מדוע צריכים אנו לסידורי ביטחון?). לחילופין, ראוי היה לשופטי "בה"ה" לשקול את זכויות הקורבנות שהיו ואלו העתידיים כגוברות, ולהמליץ לממשלת ישראל ול"משרד חוצה" להסביר את הפרדת הזכאות לתנועה משותפת ברחבי העולם כפסיקה מצילת חיים. אותו ההסבר שהיה תקף ובדין, באשר לגדר הביטחון ה"מפרידה". שאלת "חיים מול זכויות" הינה לגיטימית רק במידה שעומדת, במשקל שווה לכאורה, לזו של הזכות לחיים של צד אחד מול הזכות לחיים של האחר. במקרה זה ראויה ונחוצה השקילה-והטריה המידתית כהלכתה (במקרה של החלטה ליציאה למלחמה לדוגמא), על-מנת לאיין בין השתיים. בכך, נמצא בוודאי, ולא בכדי, את ההקשר להתנגדות לשחרורם (או מניעתו) של מאות מחבלים מומחים לרצח יהודים, בוגרי אקדמיות הרצח הפתחאווית והחמאסית מבתי סוהר בישראל בתמורה לשחרור גלעד שליט. גם כאן שיקולי המידתיות (הנכונים בעיקרם) הביאו את ממשלת ישראל לדחות את המשך המשא-ומתן עד יתבהרו הנסיבות המדויקות לשחרור החיות הטורפות הללו. גם במקרה זה גבר נושא 'פיקוח החיים המקדמי' של הרבים, ולו באורח זמני, על זכויותיו של היחיד גלעד שליט. כאשר שופטי הבג"צ, אשר הינם הדיוטות גמורים בנושאי ביטחון, המבינים בהוויות ביטחון כ"חמורים במרק פירות", פוסקים באותן בעיות ביטחון אשר הרשויות המוסמכות - צה"ל, שב"כ ומשטרה - ממליצים בבירור לכיוון אחד, בעוד שופטי "בה"ה" פוסקים לעומתית, ההפך בדיוק מחוות הדעת המקצועית, וזאת בשם זכויות אזרח וירטואליות ובשם אג'נדה אישית וחד-צדדית, הרי שזו שפיטה פסולה מעיקרה.

להיות בן-חורין, אין פירושו לחיות בתנאי אנרכיה בהם יתנהל הפרט ככל הישר בעיניו. להיות בן-חורין פירושו הוא ההבנה בצורך ובחובה להיות כפוף למערכת כללים חברתיים וחוקתיים אשר במסגרתם, כל זמן שעומד הפרט או כל גוף ציבורי בדרישות הסף המקובלות הריהו חופשי לפעול, לחיות וליצור ככל שידבנו ליבו. מערכת זו נועדה לאפשר לנו לחיות חיינו בחופשיות יחסית, תוך שבה-במידה, הינה שומרת על זכויותיו של האחר לחיות חייו תוך איזון נאות עם זכויותינו. משהענקנו, או משנחמסו זכויות יתר, מעל ומעבר לנאות במערכת החוקים שלנו, בעבור פרטים או גוף מסוים, הרי שהפרנו את האיזון החברתי, ניתצנו במו ידינו את הבסיס למערכת המאגדת בני חורין. ואכן, אנו הענקנו זכויות יתר אלו, המזעזעות ומפירות האיזון בין רשויות השלטון, לקבוצת שופטים היושבים בבית המשפט העליון (בה"ה לשם קיצור) והאמורים לשפוט משפט צדק, אך להוותנו, במקרים רבים מדי שופטים הללו 'משפח' בהתאם לסממנים אידאולוגיים מוטים לכיוון אחד בלבד. בכך הפכנו עצמנו לצמיתי המערכת, לווסלי מערכת המשפט. להיות בן-חורין או אומת בני חורין, אין פירושו להכפיף את המיעוט לרצון הרוב, ואף אין פירושו שלטון המיעוט על הרוב. רק האיזון הנאות בין שני ההפכים הללו יתקון. אנו כבר מודעים לעיוותים מעין אלו בהיסטוריה האנושית. המשטר הנאצי והמשטר הקומוניסטי שניהם היוו את שלטון המיעוט על הרוב ובכך הצמיתו את חירויות האזרח הבסיסיות. המשטר הנאצי מצא צידוק לכך בתורת הגזע, ואילו זה הקומוניסטי הצדיק קיומו בהכפיפו אומה שלמה לאידיאולוגיה קומוניסטית של מעטים. שני משטרי המיעוט הללו השמידו והכריתו עד חורמה את המתנגדים להם, והדבר עלה לאנושות בעשרות מיליונים רבים של נרצחים. האם עד כדי כך רחוקים אנו מאותם ימים אפלים? בצמד המשטרים לעיל התגייסה מערכת משפטית אשר מצאה צידוק מוחלט להתנהלותו הרצחנית של המיעוט על הרוב. שופטים ואנשי חוק התגייסו בנפש חפצה ובהתלהבות רבה לגבות את מעשי הקניבליזם הסובייטי (רצח 25 מיליון מבני העם הסובייטי בידי הבולשביקים הסובייטים), ואת השמדת הגזעים ה"אחרים" בגרמניה וגרורותיה בידי המיעוט הנאצי. ובאם כך, לאור לקחה המר של ההיסטוריה, האם עלינו לעצום עינינו ולהתיר למערכות משפט, לכל מערכת שהיא, לפעול באין פיקוח? האם יכולים אנו להרשות לעצמנו להתיר את הרסן ממערכת השפיטה? אכן, במדינת ישראל חברו שני יסודות יחדיו לשלטון המיעוט על הרוב. מדינתנו אינה מדינת חוק אלא מדינת שלטון שופטי ה"בה"ה", ואלו אינם מגינים על שלטון החוק אלא על הנצחת שלטונם הם.