זו הייתה שבת חורפית נעימה, אביבית וחמימה. מאות מכוניות חלפו על פנינו, בדרכנו למרכז הארץ, בדרכן צפונה. על יד מחנה צבאי בעמקים פורש הטבע מרבדים של פרחים, ססגוניים ומרהיבים. אתם מוכרחים לראות, אמרו לנו חברים שהיו וראו והתבשמו. אתם מפסידים. אנחנו תמיד מפסידים, אבל הפסד של פרחים הוא ודאי הפסד הפיך. כלום לא קרה. אם לא השבת, בשבת הבאה. כדאי לכם למהר, כל עוד הפרחים פורחים. אני מכיר אותנו. אנחנו נאחר. אנחנו תמיד מאחרים. איחור של פריחה הוא החמצה של יופי, אבל זה מה שיפה בטבע: יש בו עונות. יש בו מעגלים. מה שפורח ינבול. מה שינבול ישוב ויפרח. האם זו נחמה עבור מי שיחמיצו - ללא ספק - את פריחת מרבדי הפרחים בעמק?
בשבת האחרונה של ינואר חנו בדרך אל הפרחים מאות מכוניות. תהינו, לפני שידענו שאלפי האנשים באו בשבת לראות פריחה, מה מחלקים שם. אתם ישנים, הטיחו בנו חברים, מכל הארץ באים לראות את הרקפות פורחות. רקפות? מתחת לסלע פורחת לפלא רקפת נחמדת מאוד? די. מוכרחים לנסוע. אבל בשבת הבאה יש לנו אורחים. לך תבנה על פרחים.
זו הייתה שבת יפה, שקטה, אבל כבר ברמזור הראשון, לפני הפרחים, חתך אותנו נהג מעשן, חופז, עצבני, שצפר ללא סיבה, ועשה תנועה מגונה, מגושמת, באצבע קטומה. אולי נכה מלחמה. אולי סתם ברנש ביש-מזל. הוא היה הראשון בשבת ההיא, אבל הוא לא היה היחיד. האם גם הוא היה בדרך אל פריחת הרקפות? האם באותם צהרי שבת חזו בפריחתן אנשים עצבניים, כמו הנהג קטום-האצבע? האם לאחר שחזו ביופיו של הטבע הם יתעדנו? האם הם ישתנו? האם יהיה סבלניים יותר, פחות עצבניים? שאלות שעוררו בי הפרחים.
כל עוד הפרחים פורחים יש לנו סיכוי. אסור לכם להחמיץ, אמרו לנו חברים בנימה שהייתה בה הפצרה והמלצה. אנא מכן, רקפות נחמדות, פירחו למעננו עוד ימים אחדים, עד השבת הבאה. בי נשבעתי. בשבת אפקוד אתכן - עם המשפחה ( הלוואי!) או, אולי, בלעדיה ( חבל לי שהם יפסידו).
אני מוכן להמתין בפקק, בדרך העפר היורדת מהכביש הראשי אל מתחם הפריחה. לא אתעצבן. מבטיח. אני מקווה שלא אפגוש שם את הנהג שצפר ועשה תנועה מגונה. בעצם - כן. אדרבה. שיבוא. שיראה. שיירגע. אולי יבוא יום וגם הוא יפרח.