א. השאיפה לאושר
את המאמר העשירי בספרו מקדיש רס"ג לתורת המוסר, לדרך בה על האדם לנהוג בחייו, או כפי הגדרתו בכותרת המשנה: 'במה הטוב לאדם לעשותו בעולם הזה'. הטענה כי מאמר זה אינו שייך לספר המקורי, מופרכת מאליה: הוא קשור בחינת תוכן לספר ומשלים אותו בחינת צורה. יתרה מזו, במבט כולל על הספר נראה שכל מאמריו האחרים משמשים מבואות הכרחיים למאמר העשירי. הם יוצרים את הרקע עליו יכול רס"ג לבסס את תורתו המוסרית.
ובאשר לתורת המוסר, עולה השאלה האם האושר הוא שעומד במרכז דרך החיים שאותה מציע רס"ג, שמא כל שאיפתה של זו אל האושר האנושי השלם? לפי הגאון, דרך החיים הנכונה היא אותה דרך-אמצע השוקדת על התפתחותם של כוחות האדם, נפשיים כגופניים, ועל פיתוחם לכדי הרמוניה אחת שלמה. הוא מבקש לכוון את האדם לחיי אושר נצחיים, אל 'נעם הצלחה וחיים מתמידים' ואושר זה יושג על-ידי קיום מצוות האלוקים. משמע, תורת המוסר של רס"ג עומדת על השאיפה אל האושר בדרך של קיום המצוות.
ב. המטאפיסיקה כמצע והתבונה ככלי לתורת המוסר
מטרת האדם היא אושרו העליון ובמילוי הדרישות לקיומה נמצאת תכלית חיי האדם. תפיסה זו של רס"ג נשענת על המטאפיסיקה שביסס בפרקים הראשונים של ספרו ועתה הוא משתמש בה לביסוס תורתו המוסרית: "כי בורא הכל יתברך מפני שהיה אחד בעצמו התחייב שיהיו הברואים רבים" (מאמר עשירי, פתיחה, עמ' 198). אלוקים אחד והאחדות היא תכונה עצמית רק לאלוקים. אולם הנבראים רבים ותכונתם המהותית היא המורכבות. האדם אינו עשוי מחומר אחד אלא מורכב מבשר, מעצמות, מגידים ומעורקים (שם, שם). ומה הגוף מורכב, מורכבת גם הנפש אשר יש לה אהבות ושנאות ועל-מנת להעניק לה את פיתוחה הנכון שיביאה לכדי שלמות, יש לשקוד על סיפוקם ופיתוחם של כל כוחות הנפש ונטיותיה, לא להגזים עם אחד מהם ולקפח האחרים. אם כן, בכדי להשיג את המטרה הניצבת לפני האדם, אושר עליון ועולם הבא, דורש רס"ג פיתוח שלם של כל כוחותיו ונטיותיו הגופניים והנפשיים של האדם: הוא מורכב ועליו לדאוג ולשאוף לשלמות מרכיביו. כל זאת ממש כשם שהבית אינו בנוי מלבנים בלבד או מעצים בלבד, אלא הבית השלם הוא זה שיש בו במידה הנכונה מכל החומרים המשמשים לבנייתו - הרכבתו (מאמר עשירי, פרק א', עמ' 199-198). וכך, תוך כדי דיון בדרך החיים, מתבררים גם תפקידו ותכליתו של השכל: הוא הפוקד והמנהל על מלאכת בניית האדם את עצמו לכדי שלמות: "על כן צריכים לחכמה בהנהגת האדם ומהלכיו תמיד שיהיה האדם מושל במדותיו ושולט במה שיאהבהו וישנאהו... וימשיל הכרתו על תאוותו ובכעסו, יהיה במוסר חכמים" (שם, פרק ב', עמ' 199 - 200). מבחינת תורת המוסר המהווה את פסגת הגותו של רס"ג, החוכמה השכלית דרושה לשלטון על פעולות הנפש ולהפעלה נכונה של כוחותיה. מי שימשיל את שכלו על תאוותיו, תהיה דרכו בחיים כדרכם של חכמים ואחריתו תהיה 'משובחת'. ואולם אם השכל הוא בבחינת מנהל עבודה בשטח, הרי אלוקים הוא הארכיטקט. השכל אינו מהווה תכלית לעצמו. כל פעולתו מונחית על-ידי המצוות ועליו לכוון את האדם ולעזור לו בשיקולים תבוניים לקיים כיאות את המצוות וכך להגיע ולזכות בסופו של דבר במנוחת העולם הבא. לאמור, השכל הוא כלי עזר, חשוב ביותר כשלעצמו, המשמש את האדם בדרכו לעבר תכליות גבוהות בהרבה מן השכל עצמו.
ג. המינון הנכון של '13 האהבות' כמפתח וכדרך לעולם הבא
'13 האהבות' הן תאוותיו ונטיות גופו ונפשו של האדם ואלו הן: הפרישות, האכילה והשתייה, המשגל, החשק, קבוץ הממון, הבנים, ישוב העולם, החיים, השררה, הנקמה, החוכמה, העבודה, המנוחה. אהבות אלו יש לזרז ולמתן, לספק ולפתח באופנים משתנים ובהתאם לזמן ולמקום. תחילה יש לדאוג לאיזונה של כל אהבה לעצמה ואזי לאיזון בין האהבות השונות כולן. המפתח לאיזון ולהרמוניה, כמתברר בסיומם של השערים העוסקים באהבות בנפרד, טמון בהקפדה על סיפוק כל נטייה לפי צרכי הגוף והנפש, משמע על-פי מצוות התורה: "כל מי שרוצה להתנהג בעניין מן השלשה-עשר עניינים האלה תהיה בטלה עצתו ולא נכונה מפני שהוא מחייב להתנהג בו לבדו. אבל כשיקובצו העניינים האלה כולם הוא הנכון הגמור... ואין ראוי גם כן שיוקח מכל אחד מהם חלק משלשה-עשר בשוה, אך יקח מכל מין מהם השיעור אשר הוא ראוי לקחת כפי מה שתחייבהו החכמה והתורה" (מאמר עשירי, פרק י"ז, עמ' 212). את כל 13 האהבות יש לקיים ולפתח בהתאם לדרישות המטרה הגדולה האחת: העולם הבא. אף את המעודנות ביותר שביניהן אין לפתח או להשתקע בהן על-חשבון האחרות אלא רק במידה שמובילה לעולם הבא. למשל, במקום בו דן רס"ג באהבת החיים הוא אומר: "האדם הצדיק לא יאהב חיי העולם הזה כי אם בעבור שהיא מדרגה יגיע בה ויעלה ממנה אל העולם הבא" (שם, פרק י"א, עמ' 208). ומה היא המידה אשר 'תחייבהו החכמה והתורה'? דוגמה לכך אפשר להביא מ'שער המשגל': "אין התאוה הזאת טובה לאדם כי אם להקים בה זרע" (שם, פרק ו', עמ' 204). כלומר תאוות המין אינה טובה כשלעצמה, אלא כל טובתה בקיום מצוות פרו ורבו.
רס"ג תוחם את האהבות בין שתיים שמהוות למעשה מסגרת, בין הפרישות כאהבה הראשונה לבין המנוחה כאחרונה באהבות. הפרישות כשלעצמה היא עניין שלילי באשר היא מאיימת על עצם המשך קיום המין האנושי ולפיכך מסכנת אף את המשך קיום תורת האלוקים (שם, פרק ד', עמ' 201), אולם היא מהווה גם עיקרון חיובי בהנהגת הנטיות השונות ולכן רס"ג מציב אותה בראש הרשימה. הפרישות היא הדרך הנכונה כאשר היא מכוונת וממוצעת, אז היא יכולה לשלול את מה שאכן שלילי ולהעמיד כל נטייה על תמציתה החיובית. במידה שאחת האהבות-נטיות תבקש להשתלט על השאר או במידה שתאוותו של אדם עומדת להשתלט עליו - "ישלח בה מידות הפרישות עד שתמאס בכל העניין" (שם, פרק י"ז, עמ' 212). לעומת הפרישות, המנוחה היא תכליתה של כל אהבה ואהבה ותכליתן של האהבות כולן, ולמעשה התכלית של כל חיי האדם הטורח בעולם הזה למען מנוחתו השלמה בעולם הבא. אומר רס"ג כי "המנוחה לא תשלם לאדם אלא אחר ההשגחה הגדולה ותקון צרכיו והכנת כל אודותיו. ואח"כ ינוח וישקוט. אבל המנוחה לבדה מבלתי דבר מאלה איננה כי אם מנוחה בשם והעולה מעניינה הוא עצלה" (שם, פרק ט"ו, עמ' 212). מנוחה הבאה לאחר מאמץ ממושך מבטאת את שלמות המעשה ותכליתו, ואולם המנוחה כשלעצמה אינה אלא בטלה.
לסיום, שוב (לעיל, פרק ראשון, סעיף ג.3), דברי הגאון המבטאים את השלמות האחרונה והגדולה ביותר האפשרית לאדם ואשר כאן ביקשתי, בעקבותיו, לשרטט את הדרך אליה: "ויאהב חיי העולם הזה בעבור העולם האחר, כי הוא הטרקלין שלו, לא בעבור עצמו" (מאמר עשירי, פרק י"ז, עמ' 212). בכן, תכלית האדם ושלמותו באשר הוא מגיע לקץ חייו בעולם הזה ונכנס לטרקלין חיי העולם הבא. בכדי אכן להיכנס לטרקלין זה, עליו ללכת בחייו באורחות התורה והמצוות באשר התורה, בעזרת השכל המונחה על-ידה, היא שמעניקה לאדם את המינון הנכון עבור פיתוחם וסיפוקם של כל כוחותיו, גופניים כנפשיים. הקפדה על צווי התורה היא שתאפשר לאדם להביא לכדי פיתוח עילאי, שלמות והרמוניה, את כל מרכיבי הווייתו המהותיים לו מעצם היותו יצור נברא ולפיכך - מורכב. סוף דבר, הקפדה זו היא השומרת את האדם בדרכו הישרה והיא הפותחת בפניו את שער העולם הבא שהוא, כאמור, תכליתם הגדולה ביותר של חיי האדם, השלמתם ושלמותם: 'את-האלהים ירא ואת-מצותיו שמור, כי-זה כל-האדם' (קהלת, יב, יג).