על חגי אהבה ומקורם הפגאני

אבל אם לופרקוס קשור באל פאן, איננו צריכים לנסוע עד איטליה בעבורו. המקדש הראשי של פאן במזרח התיכון נמצא דווקא כאן: בלב שמורת הבניאס, שלמרגלות החרמון, נמצאים שרידיו של מקדש האל פאן. במערה שסלע קרקעיתה מבוקע היו מקריבים לפאן עיזים, אותן היו משלשלים דרך החריץ באדמה אל התהום, ומי המעיינות היו נצבעים בצבע דמן הניגר. פאן היה רודף נשים גדול, ותשוקתו העזה לנימפות הנהר הסתיימה לא אחת באופן טראגי. את הנימפה סירינקס, שניסתה ללא הואיל להימלט ממנו, הפכו האלים לצמח הקנה, ולכן כרת אותו פאן ויצר ממנו את חליל הפאן המפורסם. כידוע, היצר והיצירה שוכנים פעמים רבות יחדיו, ופאן אכן נחשב לא רק ליצור יצרי מאוד, אלא גם למוזיקאי מוצלח ולחובב שעשועים. מסיבה זו נחשב פאן, בנו של הרמס שליח האלים, לאחד מבני פמלייתו של דיוניסוס, אל היין. דיוניסוס מביא אותנו בחזרה, בדרך משונה מאוד, לדת העברית הקדומה. בנספח לספרו (המיוחד והמומלץ) "העם הישראלי - התרבות האבודה", מסביר המחבר און זית כיצד האל היווני דיוניסוס אינו אלא סירוס של אלהי ישראל, או אלהי סינַי. במקורות הקדומים נקרא אותו אל דיו-סינוס, ולא כמו שמקובל כיום לכנותו בהיפוך האותיות דיו-ניסוס. דיאו משמעו אל, וסינוס - על של סיני. סיפורי דיוניסוס מספרים, כי הוא אל שהגיע מהר המצוי במזרח, ואין הוא אל יווני מקורי. און זית ממשיך ומביא ראיות לכיוון המחשבה הזה, כמו למשל עדותו של היסטוריון רומאי, המתעד את עבודת בית המקדש בירושלים, וטוען כי לולא היו היהודים עם כל כך נבער ומבוזה, היה אפשר לחשוב כי המקדש הזה, לפי סדרי הפולחן הנהוגים בו, אינו אלא מקדש לאל החופש והיין הרומאי ליבר, הלא הוא דיוניסוס היווני.

אז אם חגיגות אמצע פברואר היו קשורות לחגיגות האהבה של יונו ושל לופרקוס, כיצד הגיע לתמונה ולנטינוס הקדוש הנוצרי? ולנטינוס, לפי האגדות שנרקמו סביב דמותו בימי הביניים, חי בתקופה בה רומא ניהלה מלחמת חורמה בנוצרים הראשונים. הקיסר דאז אסר על חיילים להתחתן, כדי שלא יהיו להם בית ומשפחה לחזור אליהם, וילחמו בזעם, עד טיפת דמם האחרונה. אולם ולנטינוס לא שעה לאיסור, והמשיך להשיא בסתר חיילים ובחורות. לאחר שנתפס והושם בכלא נרקמו יחסי אהבה אפלטונית, כך מספרת האגדה, בינו לבין בתו של הסוהר. ולנטינוס רשם לה פתק לפני שהוצא להורג ועליו חתם "שלך - ולנטינוס". ה-14 לפברואר, לפי המסופר, היה יום הוצאתו להורג של ולנטיין, כאשר השתלטה הנצרות על האימפריה הרומית, וניסתה להסב את תרבותה לדרכי הכנסייה, מצאו הכמרים דרך להתמיר את חגו הפרוע של לופרקוס בחג אהבה מינורי ומאופק יותר - חג של מכתבי אהבה ורומנטיקה מותרת. אולם, למרות כל זאת פקפקה לאחרונה הכנסייה הנוצרית באמיתותה ההיסטורית של אגדת ולנטינוס הקדוש, ולמעשה הדיחה אותו מפנתיאון הקדושים שלה, כאילו לא היה ולא נברא. אף על-פי כן - יום הוצאתו להורג של אביר הנישואין ומכתבי האהבה, הפך כבר לנכס תרבותי במדינות המערב. ומה איתנו? אהבה זה דבר שתמיד טוב לחגוג, ותמיד טוב להצית בו עוד ניצוץ של קסם. במסורת היהודית אין לנו קשר לא לחנוכת מקדשו של האל הזאב ברומא, לא לחגיגות האהבה של האלה יונו ולא למות הקדושים של ולנטינוס, שאולי בכלל לא היה אירוע היסטורי. למרות זאת, אם נצייר את לוח השנה העברי כמעגל המחולק ל-12 החודשים, ובמרכזו של חודש אב נציין נקודה שתציין את ט"ו באב, הרי שבדיוק ממולה אותה נקודה, בצידו השני של המעגל השנתי, במרחק של שישה חודשים בדיוק, יופיע אמצעו של חודש שבט, ט"ו בשבט. הירח המלא של חודש אב מסמל את סוף הקיץ, למרות שהסוף הזה אינו מורגש עדיין ממש במזג האוויר, וכך גם ט"ו בשבט - המסמל את תחילת האביב, למרות שהחורף עוד נותן את אותו. יש משהו בנקודת חילוף העונות הזו שמשדר פולסים של חגיגות אהבה. באמצע הקיץ ובאמצע החורף חדרו אלינו ממקורות שונים טקסים עתיקים, ששינו צורה והפכו לחגי אהבה מודרניים בציבוריות הישראלית. האהבה יכולה לחגוג את עצמה בדרכים רבות ושונות, ובכל מקום שבו היא מתרחשת - יש באמת חגיגה. חגיגה גדולה של איחוד. לפעמים זהו איחוד פיזי בלבד והוא משאיר טעם מר בלב, ולפעמים זהו איחוד שמכליל את הלב והופך לחגיגה רגשית, ואף רוחנית. אבל תמיד, כששני יצורים מתאחדים, ולו לרגע, יש חגיגה בהוויה, כי משהו עמוק בנו נזכר בתחושה שמעבר לפירוד. יהי רצון שפחות ופחות אנשים יאלצו לשבת ולנגן קינת בדידות ולב שבור כמו פאן, באהבתו הנכזבת, ושיותר מכתבי אהבה יגיעו ליעדם, גם אם זה נראה לעתים בלתי אפשרי.

המנהג השבטי הקדום של ריקוד הבנות בכרמים השתלב עם האירוע המכונן, על-פי המקרא, של חטיפת בנות שילה על-ידי לוחמי שבט בנימין, והפך בגלגולו הנוכחי לחג האהבה היהודי של אמצע הקיץ. לעומתו, באמצע החורף, קרוב מבחינת התאריך לט"ו בשבט, מחלחל והולך אל התרבות שלנו חג האהבה הנוצרי "וולנטיין דיי". והינה, חיפוש קצר במקורות המידע מגלה, כי גם החג הזה אינו אלא הסבה נוצרית מתונה לחג אהבה פרוע, שנחוג ברחבי האימפריה הרומית לפני השתלטות הנצרות עליה. ב-15 בפברואר היו הרומאים חוגגים את חגיגות הלופרקליה. חגיגות אלו היו מוקדשות לאל הרומאי לופרקוס, שהוצג כדמות עירומה למחצה עטויה עור תיש. כחלק מטקס הפריון היו הכוהנים מקריבים תיישים, וגם כלב אחד ללופרקוס. לאחר-מכן, היו שותים יין, ואז יוצאים, רצים ברחובות רומא ונוגעים עם דם הקרבן בכל אדם בו פגשו. נשים באו פעמים רבות לחגיגה מתוך אמונה שמגע הכוהנים יהפוך אותן לפוריות או יקל על הלידה. אחד המאכלים היחודיים לחג זה היה הנקניק, שאכילתו נאסרה על-ידי הקיסר הנוצרי קונסטנטינוס הנוצרי, בניסיונו למגר את שרידי פולחן-הבשרים הפגאני הקדום. למרות שהאל לופרקוס היה בעל דמות של אדם-זאב (לופוס בלטינית), יש הקושרים אותו לדמותו של האל פאן, המיוצג דווקא כאדם-תייש. אולי משום ששניהם שמרו על העדרים מפני הזאבים, ואולי כי שניהם קשורים במנהגים דיוניסיים של שתיית יין, הקרבת עיזים, והשתוללות אורגיאסטית. חגיגת הלופקליה התקיימה ב-15 לפברואר, שהיה יום חנוכת המקדש של לופרקוס ברומא, אולם חודש פברואר בכללותו היה מוקדש לאלה יונו, היא ונוס בגלגולה הרומאי. לכן, יש אומרים, קיבל גם חגו של לופרקוס אופי של הגרלת נשים: את שמות כל הבתולות שהגיעו לפירקן ברומא היו רושמים על פתקים, מערבבים אותם בכד גדול, וכל גבר היה מגריל לו אישה שאיתה, יש אומרים, היה לפחות יוצא לרקוד בחג. יש בטקס זה מרכיבים שמזכירים מאוד את חג האהבה היהודי של ט"ו באב וחטיפת הנשים. מעניין שדווקא אצל היהודים היו הגברים אורבים לנשים המחוללות בין הכרמים וחוטפים אותן כמו זאבים המשחרים לטרף בעדר העיזים, בעוד ברומא זה נעשה בהגרלה.