קיימים מספר גורמים כמו מִרְקם המזון ומידת הדביקות (stickiness) הקובעים את זמן החשיפה של הפחמימות לרובד החיידקים.
מזונות אשר נדבקים למשטח השן וברווחים שבין השיניים, כוללים, בין השאר, סוכריות דביקות, פירות יבשים, ומוצרי מזון ממותקים העשויים מקמח. מזונות בעלי מרקם גס/מחוספס עדיפים על מזונות שחלקיקיהם חלקים, כיוון שהאחרונים נוטים להיתקע ברווחים שבין השיניים.
באופן כללי, מזונות מוצקים קריוגניים יותר מנוזלים, שכן זמן חשיפת אמייל השן למזון מוצק ארוכה יותר, כי הם נוטים להידבק לשיניים. אולם, שתייה תדירה של מיצי פירות ומשקאות ממותקים בין הארוחות, שוטפת את השיניים בסוכרים המעלים את הסיכון להיווצרות עששת.
גם להרכב הארוחה עשויה להיות השפעה. שילוב מזונות אשר אינם תורמים להרס השן (קָריוסְטאטיים) וכאלו אשר מגנים על אמייל השן (אנטיקריוגניים) בארוחה המורכבת ממזונות המכילים סוכרים ועמילנים עשויה להקטין את מידת הקריוגניות של הארוחה, כאשר הסוכרים והעמילנים נאכלים ראשונים.
אכילת ארוחות עיקריות, ארוחות ביניים וחטיפים המכילים פחמימות בתדירות גבוהה קריוגנית יותר מאכילת שלוש ארוחות ביום. סביבה חומצית המעודדת עששת נוצרת תוך 15-5 דקות לאחר אכילת פחמימות ונשארת למשך זמן של עד 30 דקות, עד שהרוק מנטרל את חומציות הפלאק.
סידן, זרחן ופלואור המצויים ברוק, מעודדים השבת המינרלים לאזור הפגוע בשן ומונעים על-ידי כך את הרס האמייל. אולם, אם החומציות, בעקבות פירוק הסוכרים על-ידי רובד החיידקים, מתרחשת לעיתים קרובות מדי ולפרקי זמן ארוכים, לא יהיה מסוגל הרוק לשמור על אמייל השן מפני הרס.
למרכיבי מזון שונים עשויות להיות השפעות מגנות על אמייל השן. חומרים ההופכים את אמייל השן לפחות רגיש להרס כוללים פלואור (מצוי במידה זו או אחרת במים מהברז ובחלק ממשחות השיניים), קקאו וחלבוני החלב (בעיקר קזאין).
בחלב חומרים מגנים נוספים: סידן, מגנזיום, ויטמין D, זרחן ושומן. רכיבי תזונה אלה מגנים מפני הרס אמייל השן ובמקרה הצורך, מסייעים בתיקונו. למרות החשש ששוקו עלול לתרום להיווצרות עששת, אין לכך כל בסיס מדעי. להיפך, המשקה מכיל גם קקאו בנוסף לרכיבים המגנים, המצויים בחלב. כמו-כן, הוא במצב נוזלי, ומסולק מהפה במהירות רבה יותר מאשר מזונות מוצקים המכילים פחמימות. לכן, תרומת שוקו לעששת קטנה מזו של חטיפים, כגון צ'יפס, עוגיות וצימוקים.
מוצרי המזון האנטיקריוגניים היעילים ביותר הם גבינות קשות. גבינות קשות, כמו גבינת צ'דאר, מוצרלה, בְרי, גבינה מותכת, מגבירות הפרשת הרוק, סותרות את החומציות, הנוצרת מפירוק סוכרים, ומספקות מינרלים לאזור הפגוע. הן יעילות במיוחד כשהן נאכלות בסוף הארוחה או בשילוב עם מזונות הגורמים לעששת. יתכן שמכאן נובע מנהג הצרפתים לסיים (לרוב כנראה מבלי לדעת) את הארוחה בגבינות קשות. יש לזכור כי מרבית הגבינות הקשות מכילות אחוזי שומן גבוהים ולכן יש להמעיט באכילתם ולהעדיף את אלו המכילות פחות שומן.
תה שחור, ירוק ולבן נתגלה במחקרים שנעשו במעבדה (in vitro) ובבעלי חיים כבעל תכונות מגנות על אמייל השן, וזאת כנראה בגלל שתה מכיל פלואור בכמות הדומה לזו שבמים.
מחקרים מועטים נערכו בבני אדם על השפעת תה על בריאות השן. במחקר חתך, שנערך באנגליה ב-6,000 ילדים בני 14, נמצא כי לילדים ששתו תה היה באופן מובהק פחות עששת מאשר לאלה שלא שתו, וזאת באופן בלתי תלוי בהיות התה ממותק או לא. אולם, תוצאות אלה חייבות להיות מאומתות בניסויים קליניים מבוקרים. בכל מקרה, לא כדאי להסתמך על תה כאמצעי יחיד שיגן על שיננו מפני עששת, כיון שאין להפריז בשתייתו, כי תה ידוע כמקטין ספיגה של ברזל.
לסיכום, כיוון שפחמימות מספקות בדרך-כלל יותר ממחצית כמות האנרגיה הדרושה לגוף, יהא זה לא מציאותי להימנע מצריכתן. אולם, ניתן לבחור את סוגי הפחמימות וסדר צריכתן ולצמצם את תדירות אכילתן, על-מנת להקטין את הסיכון להתפתחות עששת.
אכילת ארוחות מסודרות המורכבות בעיקר ממזון מגוון שאינו תורם להיווצרות עששת, ריבוי ירקות ופירות בתפריט, הַמְעטָה באכילת מזונות קריוגניים ושתיית מים כמשקה עיקרי, עשויות לשמור על בריאות השיניים והחניכיים. כל זה לצד שמירה על היגיינת הפה והחניכיים כמומלץ.
