היושבת בתוך חיה בנצל

את בוחרת לכתוב על ניסיון להילחם בזמן, בסימני הזיקנה שנותנים בך אותות. האם הרצון להשאיר כאן חותם הוא ניסיון להישאר נצחית. ושוב, חיה, את ממחישה את הניגודים החיים עימך בכפיפה אחת... "הניסיון להילחם בזמן ובסימני הזיקנה והרצון להשאיר חותם הם שני רצונות נפרדים לגמרי. יש לדון בהם בנפרד. שניהם נובעים מעובדה מוגמרת אחת והיא שאנו בני תמותה. גם הניסיון להילחם בזמן מורכב בגלל העובדה שהוא נובע מגורמים שונים. מעל לכל, אני רואה את עצמי, בראש ובראשונה, כאישה המסרבת להיפרד מהדמות שהייתה לה לאורך שנים ארוכות. "לכל אישה, ולאו-דווקא ליפהפיות שבינינו, ואני מניחה שגם לרוב הגברים, מוכר הרצון להביט בראי. בהצצה בראי, המלווה בדרך כלל בחיוך או בהבעה האהובה עליך, מתקבל אישור וחיזוק שהכל בסדר. עדיין כוחך עימך. כאשר החיוך אל הראי מתחיל להיות מלווה בקמטים, מהסוג שכבר אי-אפשר לקרוא לו קמטי הבעה ובייחוד לאחר שיד קסמים בלתי נראית, יד הזיקנה הלא מחמיאה, מוסיפה מדי יום עוד כהנה וכהנה, אתה מרגיש שאתה נשאב אל תוך סחרחרת קסמים שאין לך כל שליטה על מהלכיה ואין דרך חזרה ממנה. "בעיה נוספת הכרוכה בהזדקנות היא העובדה שהיא מוליכה לשביל שבסופו ממתין הבלתי ידוע. אנחנו דיירים ללא חוזה בעולם הזה, כפי שכתבתי באחד משיריי ולמרות שהשתמשנו בשירותיו במשך זמן לא מבוטל, אין לנו כל חזקה ולו על גרגר חול אחד שנמצא בו. כבר כילדה קטנה, המוות נראה לי בלתי נתפס. לא יכולתי לסלוח לאדם וחווה שבגלל תפוח אחד קלקלו לכל האנושות את האפשרות לחיי נצח. "גדלתי בלי סבא וסבתא, דודים ודודות וכל יתר הפמליה המלווה משפחה סדירה. הדמעות של הוריי שאיבדו את כל משפחותיהם בשואה, לא היו בזמנו מוחשיות מספיק עבורי. מותו של בן כיתתי וחברי הטוב כשהיינו בכיתה ג', היה בעצם אשנב ההצצה הראשון שלי אל עולמו, או יותר נכון אל הריק שאליו מוליך המוות. "גם היום, המשמעות המלאה של המוות עדיין בלתי נתפשת בעיניי. אתה כבר מבין שהעולם התקיים במשך דורות רבים לפני שנולדת, אבל אינך מסוגל לתפוש שהעולם גם ימשיך לעשות זאת לאחר שכבר לא תהיה פה. שלא תדע לעולם מה עתיד יקיריך או איך נפתרו הבעיות שעמדו ברומו של עולם במהלך חייך. "בעוונותיי, קשה לי לאמץ את ההתייחסות הסטואית של חלק גדול מהאנשים, שלפחות כלפי חוץ טוענים שהספיק להם... או: אחרי המבול... או: הרווחתי את הקמטים שלי ביושר... "באופן שכלי אני מבינה שאין חיים לנצח. משום מה, קשה לי להשלים עם עובדה זו. איני רוצה להימחק לגמרי. הייתי רוצה להשאיר סימן, קטן ככל שיהיה, כדי שלפחות בני משפחתי, ממשיכי מאגר הגנים שלי, יידעו שהייתי כאן".

הכתיבה שלך נחשפת רק לאחרונה כשאת חיה בתחושה ששעון החול הולך ואוזל, ואין זו כתיבה ראשונה שלך, שילבנו בספר שיר משנת 1962, מה הוביל אותך לשתיקה כל כך ממושכת, מהי הכתיבה בעבורך? "השירה שלי לא נולדה היום. שירים שכתבתי, מגיל צעיר מאוד, עדיין שמורים עימי. התנסיתי מגיל צעיר בכתיבה מגוונת. בין השאר, הייתי מספר שנים גם כתבת של עיתון ילדים. לגבי העתיד היו לי שני חלומות גדולים: לעסוק ברפואה ולכתוב. "מסיבות שונות בחרתי דווקא בצד המעשי יותר. למדתי מיקרוביולוגיה רפואית וביוכימיה. רוב שנות עבודתי היו בבנק הדם של בית החולים הלל יפה בחדרה. בשתים עשרה השנים האחרונות שלפני פרישתי תפקדתי כמנהלת בנק הדם. האחראיות, היקף המשרה והאינטנסיביות שבה, לא השאירו לי כמעט זמן פנוי. עברנו תקופות ממושכות של פיגועים קשים. בזמנים כאלו גם המוזות שותקות. במעט שהיה, כתבתי בעיתון בית החולים. כתיבה רצינית, מהסוג שחלמתי עליו, התובעת את כל כולך, לא באה בחשבון בתנאים אלה. ידעתי שכאשר אפרוש לגימלאות, אוכל להתחיל לכתוב אבל בסמוך מאוד לפרישה הועמד בפני אתגר שונה לחלוטין. המאבק על חיי. רק עכשיו הצלחתי להוציא לאור העולם את ספרי הראשון. את הדחיפה הסופית קיבלתי מידידתי, יפה לורנצי, שקמה ועשתה מעשה והוציאה את ספר השירים הראשון שלה. אז תפשתי שאם לא עכשיו - אימתי? "הכתיבה מהווה עבורי הגשמת חלום. זו ההזדמנות לתהות על דברים ולהבין טוב יותר את העובר עלי. זה ניסיון להתמודד עם כל מיני שאלות קיומיות שמעולם לא הפסיקו לטרוד את מנוחתי. זו ההזדמנות ליצור משהו חדש, יש מאין. אני חשה מאושרת בכל שיר חדש שנולד. השירים שלי הם ילדיי הנוספים. הם אוצרים בתוכם את נשמתי. בזכותם יישאר פה חלק ממני, גם לאחר שכבר לא אהיה פה".

דמותו של אביך מונצחת על גבי כריכת הספר בשיר, מה מבטאת האמירה הזאת? ספרי מדוע הוספת לו מעין הקדשה על הכריכה? קיראי שיר אחד הקשור לאב מתוך הספר. "אני מאמינה שחלק מנשמתו של אבי קיימת בי. באיזשהו מקום כשאני חושבת עליו, ואין יום שאני לא עושה זאת, אני רואה את עצמי כילדה קטנה האוחזת בידה את ידו של אביה, נושאת אליו עיניים מעריצות ומנסה להתמודד עם צעדיו הארוכים. "אבי כתב מגיל צעיר. כאשר עלה לארץ כמעפיל, יחיד למשפחתו, ב-1939 בהיותו בן תשע עשרה בלבד. על מזבח העלייה לארץ כשליח משפחתו ועזיבת חיקה החמים, עלה גם קורבן נוסף. הוא נאלץ לזרוק את כל חפציו לים בגלל הסערה הקשה שאיימה להטביע את הספינה הרעועה. אבי הגיע לארץ בחוסר כל ולא השלים מעולם עם אובדן הרומן הבלתי גמור שלו שהיה במזוודה שהושלכה לים. אבא תכנן לכתוב אותו מחדש כשיפרוש לגימלאות. למרות קשיי הפרנסה, בכל זאת הצליח לכתוב שירים שחלק קטן מהם שרד. אני כותבת גם למען אבא. אם באיזושהי צורה הוא מצליח לקרוא את שכתבתי, אני בטוחה שהוא מאושר. הוא תמיד חש שאף שנשאר נצר אחרון למשפחה גדולה שהושמדה כולה בידי הצורר הנאצי, בעצם קיבל רק דחייה קלה. לצערי הרב, תחושותיו היו נכונות. הוא נאסף אל חיק משפחתו האבודה, כשהיה בן ארבעים וארבע בלבד. "על הכריכה של הספר נמצא בית בודד מאחד משיריו: לגינתי היום התגנב הסתיו - על חלקה האחורי, נמצא השיר צללים". צללים

בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה

אָבִי נִצָּב לְיַד מִטָּתִי

אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ

בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

צִלּוֹ שָׁח מֵעָלַי

מַאֲזִין לְהַלְמוּת לִבִּי.

רָצִיתִי לִרְאוֹת אֶת עֵינָיו

שֶׁפַּעַם אָמְרוּ כֹּה רַבּוֹת

רָצִיתִי לִרְאוֹת אֶת פָּנָיו

שֶׁהָיוּ תָּמִיד מְחַיְּכוֹת.

צֵל מְכַסֶּה אֶת דְּמוּתוֹ

צִלּוֹ מִתְמַזֵּג עִם צִלִּי

וְרַק קוֹלוֹ לוֹחֵשׁ בְּאָזְנִי

אֶת הַשִּׁיר שֶׁל מָחָר.

חיה התפנתה לענות על שאלותיי, כמי שערכה את ספרה "היושבת בתוכי", וגם כהכנה לקראת אירוע חגיגי בהיכל התרבות נתניה ב-15.2.10 במסגרת יום ההולדת לעיר. דילמות רבות מעלה ספרך, את מתייחסת לזהותך בהתייחסות כפולה, גם הכותרת של הספר מדברת על הזהות הזאת. העיצוב כולו עוסק בדואליות שלך ככותבת. מי היא הלן? "געגועים להלן הוא שיר יחיד ובודד מכלל קובץ השירים "היושבת בתוכי" המתייחס ישירות להלן. רוחה של הלן, לעומת זאת, נסוכה כמעט על כל השירים שבספר. לא שמתי לב לכך עד שאת שוש, ברגישותך הרבה, חשה בנוכחותה של הלן ושאלה אותי עליה. אני הצלחתי להבין מי היא הלן ואיזה חלק יש לה בחיי, רק לאחרונה, כאשר ניסיתי לסדר את מחשבותיי לקראת הפגישה הזו [הערב בהיכל התרבות, ש"ו]. רק עכשיו הבנתי שהייתה לי שותפה חשאית בכתיבת ספר זה ולא רק לצורך זה. הלן לא נולדה בי היום. היא בת ברית נאמנה הקיימת בי ומלווה אותי בנאמנות עוד מימי ילדותי. היא מעין מנגנון ההגנה שהתפתח בי ועמד לצידי לאורך שנים ארוכות. הלן שמרה והגנה עלי כחברה הקרובה ביותר, גם בזמנים שהייתי בודדה באמת. "במבט לאחור, אני חושבת שהלן נולדה בעקבות ספר שקראתי בילדותי. עלילת הספר התרחשה במצרים העתיקה. המצרים הקדמונים האמינו שלכל אדם יש נפש תאומה, הקא שלו, המלווה אותו לאורך חייו. היא נציגתו ומתייצבת במקומו, במיוחד בעת סכנה. הם חנטו את מתיהם או בנו פסלים בדמותם, כדי לתת לקא שלהם אכסניה לאחר תום קיומם הפיזי. גם אני חלמתי על קא כזו שתהיה רק שלי. הענקתי לה את השם הלן, שכנראה נתקלתי בו בספר אחר ונשמע לי רומנטי ומעניין. להלן, שהיא בעצם אני במהדורה משופרת, נתתי דרור רק בקטע הקצר כאשר עצמתי את עיני מדי ערב עד שנרדמתי. בשאר הזמן היא נותרה חבויה היטב בתוכי. "את מזכירה אותה כזהות כפולה. אני חושבת שלא מדובר בכך. גם חיה וגם הלן הן חלק בלתי נפרד מיישות אחת שהיא בעצם אני. אנו משלימות זו את זו. חיה היא החלק הנגלה, הפועל באפרוריות היום-יום למען משימות שהן כורח המציאות. הלן היא החלק החולם, המקווה, השואף והאופטימי בכל מצב. משכנה של הלן הוא אי-שם עמוק בנבכי הנפש. דמותה המעורפלת והכמעט שבירה, מגיחה מפעם לפעם מבין קרעי הערפל ומושיטה יד תומכת לחיה. הלן אופטימית ורואה את העולם דרך משקפיים ורודות. בכל מצב היא רואה את הכוס המלאה בעוד שחיה מקוננת על הכוס הריקה. העולם של הלן מלא ועם זאת פתוח לכל האפשרויות. "חיה היא שפחתו של שעון החול המגיר את גרגריו ומתרוקן ותוך כדי כך קוצב את חייה. היא מוכנה לעשות הכל למען עוד תור אחד על קרוסלת החיים, חיה חוששת מהמוות. היא הייתה קרובה אליו יותר מדי פעמים והצליחה להימלט בעור שיניה. הלן לא מוטרדת מהבעיות שמעסיקות את חיה. היא נצחית. היא הרוח שתשרוד גם לאחר שחיה לא תהיה כאן, להלן יש כוכב משלה וייתכן שאם לחיה יהיה מזל, היא תצרף אותה אליה בבוא היום. היום הלן היא היושבת בתוכי. אני הדומיננטית. הלן מורשית רק להציץ. היא אינה יכולה לצאת. אין לה קיום הנפרד ממני. מי יודע, אולי אין זה חלום, אולי באותו יום בו הקיום הפיזי של חיה יסתיים, יחול תהליך הפוך. הלן תצא מתוכי ואילו אני אתכנס בתוכה ואמשיך את חיי בזכותה. "אני תוהה ביחס לבלעדיות שלי על הלן. ואולי לכל אדם באשר הוא שם, יש מעין הלן כזו, עולם נוסף לנגלה. עולם חלומות ותקוות הקיים בדרגות הדחקה שונות". געגועים להלן

עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִכַּרְנוּ

כְּבָר הִתְגַּעְגַּעְתִּי אֵלֶיהָ

יָדַעְתִּי אַף שֶׁאֲנִי חַיָּה

אֵין לִי חַיִּים בִּלְעָדֶיהָ.

הֶלֶן הִתְדַּפְּקָה עַל דַּלְתִּי

בְּלֵיל סְעָרָה

בְּמַגֶּבֶת יִבַּשְׁתִּי שְׂעָרָהּ

וְעָטַפְתִּי גֵּוָהּ מֻכֶּה הַקָּרָה.

לֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן

לֹא אָמְרָה לִי לְאָן

אַךְ הָיָה זֶה מוּבָן

שֶׁנּוֹעַדְנוּ לִרְאוֹת

לְהַבִּיט לְהִתְבּוֹנֵן

לְתַקֵּן אֶת הַנִּתַּן

וְעַל שְׁתֵּינוּ לְגוֹנֵן.

לְיַד חַלּוֹן אֲנִי נִצֶּבֶת

מִבַּעַד חֲרַכֵּי הַתְּרִיס

לַחֶדֶר מִתְגַּנֶּבֶת

הַשֶּׁמֶשׁ הַצּוֹרֶבֶת.

יָבְשָׁה כְּבָר הַתִּקְוָה

הַכֹּל סְבִיבִי נֶחְרַב

בְּמֶרְחֲבֵי הָעֲרָבָה

אֵין חֶזְיוֹן שָׁרָב.

הֶלֶן נִבֶּטֶת בַּחַלּוֹן

מְסִיטָהּ אֶת הַוִּילוֹן

מְגַלָּה יַסְמִין פּוֹרֵחַ

שׁוֹאֶפֶת מְלוֹא הָרֵיחַ

פּוֹקֶדֶת עַל עָבִים

זוֹרָה אָבָק שֶׁל כּוֹכָבִים.

אֲנִי יוֹדַעַת זֹאת לָבֶטַח

שֶׁבְּאוֹתוֹ מַסָּע גָּדוֹל

בּוֹ מַתְחִיל

וּמִסְתַּיֵּם הַכֹּל

בְּחִפּוּשׂ מַתְמִיד נוֹאָשׁ

יִתְגַּלֶּה עוֹד שְׁבִיל חָדָשׁ

שְׁבִיל פְּלָאִים נִכְסָף

שֶׁאוֹתִי יוֹבִיל

אֶל אוֹתוֹ כּוֹכָב

בּוֹ נוֹלְדָה הֶלֶן

שָׁם לֹא אֶהֱיֶה עוֹדחַיָּה

כִּי אִם חַיָּה־הֶלֶן.

מהי הרגשתך כעת כשספרך התפרסם ברבים, אינך אנונימית, גם אם מעטים יקראו את שירייך, את נפרדת מאלמוניותך וחולקת את רגשותייך וחלומותייך עם הציבור. ספרי מהי הרגשתך כעת לפני האירוע הפומבי הראשון. "המפגש הזה הוא בעצם החשיפה הפומבית הראשונה של ספרי "היושבת בתוכי". הרגשתי מאוד מעורבת. חשיפה היא דבר לא קל. הרגליים שלי עדיין רועדות. מצד אחד אני שמחה שהצלחתי להעביר חלק ממחשבותיי, תהיותיי ורגשותיי לשפת השירה המתנגנת בי. אני מקווה מאוד שהספר יעורר עניין ואולי אפילו הזדהות בקוראים. בעצם כרגיל, הלן מאושרת וחיה דואגת. "אני מתכוונת להמשיך ולכתוב. הכתיבה לגביי היא היום כורח שאין להתעלם ממנו. בכל מקרה, אני חשה הרבה נחמה בעובדה שכל שכתבתי יישאר לבני משפחתי ולדורות הבאים אחריי, וזו כבר מטרה מוצדקת בפני עצמה. השארתי סימן כמו שרציתי". אכן, חיה בנצל השאירה שריטה על הגלובוס. ייקח זמן כדי לגלות עד כמה עמוקה השריטה שחיה הותירה לנו, אני בכל מקרה שמחה שספרה קיבל חשיפה מקומית ובטוחני שהיא עוד תדבר אל רבים, כמי ששירתה מדברת על האני ועל קיומנו כאן.