מי מפחד ממשפט התורה?

משפט התורה הוא משפט של דוגמה אישית. זוכרים את סוקרטס, המטיף המוסרי הגדול, שנתפס על-חם בשעת מעידה, ואז הפטיר את אימרתו המפורסמת: "עכשיו אני סוקרטס האדם, ולא הפילוסוף". לעומת זאת, בתפיסת התורה "נאה דורש, נאה מקיים", והיא שוללת מכל וכל שניוּת זו בין דיבור למעשה. ואומנם, מסופר בגמרא על תנא חשוב, שאיש אחד פנה אליו בשאלה הלכתית: העצים בגינתו נופם נוטה לרשות הרבים. האם הדבר תקין? הורה לו הרב לקצץ את העצים, כדי לא לגרום למכשול לעוברים ושבים. אלא שאז הסב האיש את תשומת ליבו של החכם, שהתופעה קיימת גם בחצרו. אמר לו התנא לבוא אליו למחרת היום, ואם יראה שהרב לא קיצץ את העצים, גם הוא לא יעשה כן. אולם מה הופתע האיש לראות כי בבואו אל הרב שוב, תוך יום אכן, כדבריו, קוצצו העצים, ובעקבות המודל האישי של התנא, חתך אף הוא את העצים בגינתו.

בציבור הרחב מזוהה התורה עם סגירוּת, פרימיטיביוּת וצרוּת אופקים. עין תחת עין? מיד קופצים הפיוזים בראש, ומצביעים על התורה כסמל לנקמה. אולם מדובר במיתוס, ולא במציאות. בניגוד למה שחשבתם, עיון בדברי רש"י מצביע על תשלום דמי נזק בשווי העין העקורה. ארבע מיתות בית דין? זהו המיתוס. אולם המציאות היא, כפי שמסבירים חז"ל, כי סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה(!), זוכה לתואר המפוקפק "בית דין קטלני". הוא הדין למשפט בן סורר ומורה בסקילה, אשר כדברי חכמינו "לא היה ולא נברא, ורק משל היה". דהיינו, עונש המוות הוא תיאורטי בעיקרו, ולא בא אלא להמחיש את חומרת החטא, האמור לשמש מודל אנטי-חינוכי מובהק. חוקי התורה מחייבים כבוד לאישה, התחשבות בזולת ושמירה על איכות הסביבה. הם גם אוסרים בתוקף על לקיחת שוחד. עד היכן הקפידו חכמינו על האיסור? מסופר על אחד התַּנָּאִים, שהקדיש את ימיו ולילותיו ללימוד תורה. משום כך החכיר את השדה שברשותו לפועל, שנהג מדי יום שישי להביא לרב מפירות שדהו. פעם אחת, עקב משפט שהיה לפועל בפני התנא ביום חמישי, הקדים להביא לו את הפירות לפני המשפט. מֶה עשה התַּנָּא? השעה עצמו מן המשפט מחשש לאבק שוחד, למרות שהיה מדובר בפירותיו שלו, ולא במתנה. זו דוגמה אחת מני רבות להקפדה של חכמינו בנושא.

ואחרון אחרון, משפט התורה הוא משפט של לִפְנִים מִשוּרַת הדין (קראתם נכון). התורה מטיפה לבעל הדין לוותר ולא לנהוג בחומרת הדין, שזוהי מידת חסידוּת. יתרה מכך, חז"ל מציינים כי ההקפדה היתרה על הדין, היא שגרמה בין היתר לחורבן הבית. גם כאן מביאה הגמרא שני חכמים, המייצגים שתי אסכולות אלה, כשההכרעה היא על-פי אסכולת החסידות, הגוברת על מידת הדין. מסופר על חכם אחד, שהפועלים ששכר שברו לו חבית יין. אולם במקום לחייב אותם לשלם עבור הנזק, חייב רב את החכם לשלם להם, בניגוד לדין ולשכל הישר, את שכרם היומי, לאחר שהפועלים התלוננו לפניו על עוניים. מידת הרחמים הכריעה אפוא את מידת הדין. יהי רצון שנזכה במהרה למימוש חזון הנביא ישעיה: "ואשיבה שופטייך כבראשונה, ויועצייך כבתחילה. ציון במשפט תיפָדה, ושָׁבֶיהָ בצדקה".

משפט התורה הוא משפט סוציאלי. בין המצוות הסוציאליות שבמרכז פרשת משפטים, שקראנו השבת, בולטות מצוות השבת אבידה, ועזרה פיסית וכספית לזולת. מצוות רבות נוגעות לשכבות החלשות, המקופחות בדרך-כלל, כדי להימנע מאפלייתן. אסור להפלות עניים במשפט. הנטייה הרווחת היא להפלות אותם לרעה. משום כך ציוותה התורה "לא תטה משפט אביונך בריבו". אך תיתכן גם נטייה הפוכה, להפלות אותם לטובה מתוך רחמים על-רקע מצבם האומלל. לכן התורה אף הקדימה את הציווי "ודל לא תהדר (מלשון הדר וכבוד) בריבו". ולשני איסורי אפליית העני הקדימה התורה את הצורך להתחשב בו ולהימנע מעימות משפטי עימו. אסור לקחת ריבית מהעני על הלוואה, וגם אם נוטלים פיקדון מבעל החוב, אין להותיר אותו בחוסר כל, ללא כסות וקורת גג. אילו המשפט האזרחי היה מאַמץ את החוקים הסוציאליים של התורה, אין ספק שהיו נמנעים כל אותם מקרים טרגיים, בעקבות מדיניות ההוצאה לפועל. עם זאת, מחוץ לכותלי המשפט מצווה לעזור להם במצוות הצדקה. ואכן, כך נהג ה'חפץ חיים': בשבתו כדיין על כס המשפט דן דין צדק את העני, וכשהדבר התבקש חייב אותו בתשלום כדין. אולם מיד אחרי המשפט, הופתע העני לראות את הרב רץ אחריו ומשלם לו כסף לכיסוי החוב. וכך גישר הצדיק בחייו בין צדק לצדקה. אסור להציק ליתום, לאלמנה ולגר. הידעתם כי התורה ציוותה כחמישים פעם שלא להונות את הגר? זוהי אפליה מתקנת של התורה, השוללת את הגזענות מכל וכל. הגר, שחלות עליו כל מצוות התורה, הוא חלק בלתי נפרד מהעם היהודי.

משפט התורה הוא משפט שלום. המדרש הבא ממדרש תנחומא משקף זאת בבהירות רבה: פעם אחת פרץ ריב בין שני חמרים (בעלי חמורים) ידידים, ראובן ושמעון, ומאז הפכו השניים לשונאים מובהקים. לימים ראה שמעון את חמורו של ראובן כורע תחת כובד השקים שמעליו. במבט מופגן של שמחה לאיד, חלף שמעון על פני חבר נעוריו, מבלי להושיט לו יד. אולם לא הרחיק האיש לכת, והנה נזכר בפסוק מן התורה: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו - וחדלת מעזור לו?! עזוב תעזוב עימו" [שמות כ"ג, 5]. מיד חזר שמעון על עקבותיו, פרק את השקים מעל החמור, לתדהמתו הרבה של ראובן, ועזר לו לקושרם מחדש. רגשי הטינה ההדדית נמוגו כלא היו, והשניים שבו לחדש את קשרי הידידות ביניהם. לפנינו סיפור מדהים, אשר בגרסה זו או אחרת, אקטואלי גם בימינו. התורה, הבקיאה ברזי נפש האדם, ציוותה לתת עדיפות בעזרה לחמור של שונא על פני חמור של אוהב ככלי לאהבת הזולת.

משפט התורה הוא משפט שיקומי. עבד עברי הוא סוג של רובין הוד, שגנב מן העשירים, כדי לתת לעניים. אלא שהפעם העני הוא הגנב עצמו. במקום לאסור אותו, התורה דואגת לשיקומו. השהות במשך שש שנים בבית אדונו האמיד מהווה מסגרת שיקומית-כלכלית עבורו, לשיקום מצבו הכספי, כדי שלא יצטרך לגנוב עוד. אך בעיקר הבית מהווה עבורו מסגרת חינוכית, לשיקום מצבו המוסרי, כדי להימנע מגניבה, שלא יוכל לגנוב עוד מאחרים, ולאימוץ דפוסי התנהגות חדשים. המשפחה החדשה מהווה עבור העבד מודל להתנהגות חברתית נורמטיבית, כשהאדון חייב בכבודו, תוך העדפת העבד על פניו. כך למשל, כפי שמדגימים חז"ל, אם יש לאדון רק כרית אחת, עליו לתת אותה לעבד, ולא לקחת אותה לעצמו. עד כדי כך הקפידה התורה בכבוד העבד.

משפט התורה הוא משפט שוויוני. תחת הסיסמה שוויון לכל, מדגישה התורה בפרשתנו את ההיבטים החברתיים גם של מצוות השמיטה ומצוות השבת, שהן בעיקרן מצוות שבין אדם למקום. ביסודן מונחת האמונה בה', בניגוד לתפיסה הרכושנית, והן זכר ליציאת מצרים. מצוות השמיטה, המחייבת הפקרת הקרקעות החקלאיות בשנה השביעית, לשֵם הפקעת הרכושנות מהן והכרה בבורא העולם, מטַפחת גם את ערך השוויון בין העניים לבעלי האדמות, שמפקירים את תוצרתם לנזקקים. הוא הדין למצוות השבת. בצד ההכרה בבורא, ששבת מבריאת העולם, מבליטה התורה גם את השוויון החברתי שהוא העיקרון המַנְחֶה בפרשה: "וביום השביעי תשבּות, למען ינוח שורך וחמורך ויִנָּפֵשׁ בן אמתך והגֵר". שוויון לכל, אפילו לחיות, השור והחמור, שלא להעבידם בשבת, וכמובן לגֵר ולשפחה. העני שווה לעשיר במנוחת השבת. כפי שראינו חוק שעות עבודה ומנוחה, האוסר על פתיחת עסקים בשבת, הוא אפוא לא רק חוק דתי, אלא חוק סוציאלי מובהק, שמקורו בתורה ומטרתו למנוע אפליה כלכלית בין העובדים. הקניונים הפתוחים בשבת, בניגוד לחוק, ומושכים אליהם קהל קונים - גוזלים את פרנסתם של בעלי החנויות הסגורות בשבת.