לגופן של העתירות מזכיר סולברג את מעמדה הרם של הזכות להפגין, לצד הצורך לאזן אותה מול זכויות אחרות, ואת הפסיקה בנוגע להפגנות מול בתיהם של אנשי ציבור. עוד הוא אומר כי השאלות לגבי זמן ההפגנות ומיקומן הפכו לתיאורטיות, שכן בפועל ההפגנות מתקיימות בעיקר במוצאי שבתות, עם כמה עשרות משתתפים ותוך שהמשטרה אוכפת את המתווה שקבעה להן. לכן, בג"ץ לא יידרש לטענות אלו שאינן מעשיות. עוד מציין סולברג, כי השופטים רשמו לפניהם את הודעתה לפיה במקרה הצורך תעדכן את המתווה. הוא מעיר, כי ייתכן שהמתווה - המאפשר הפגנות שלוש פעמים בשבוע בסמוך לבתי מגורים שקטים - היה מצדיק התערבות, אלמלא השינוי בפועל. כל שנותר לדיון, ממשיך סולברג, הוא אופן קיום ההפגנות - ובעיקר הגבלת הרעש שיוצרים המפגינים. המשטרה אסרה "גרימת רעש חזק או בלתי סביר בכל שעה ובכל דרך שהיא", והתירה הקמת רעש תוך כדי ההפגנות (למשל בתופים וצופרי אוויר) במשך שעתיים במצטבר ולא יאוחר מהשעה 21:30; עד 23:00 בימי השבוע ועד 24:00 במוצאי שבתות הותר השימוש באמצעי רעש פחותים. סולברג החליט להטיל שתי מגבלות נוספות: איסור הקמת רעש בשעות 16:00-14:00 ואיסור שימוש באמצעי הגברה גם במוצאי שבתות לאחר השעה 23:00. הוא גם הורה למשטרה לאכוף את הוראות המתווה בנוגע לעוצמת הרעש ולמדוד אותו בהתאם לתקנות הרלוונטיות. סולברג מדגיש: "קביעה זו, לגבי דרך אכיפת הוראות הדין, אינה אמורה לפגוע בזכות ההפגנה, שעל חשיבותה הרבה עמדתי לעיל. האפשרות להשמיע 'קול מחאה' - נותרה כפי שהיתה. ברם - החופש להפגין אינו חופש להפריע. אומנם ככלל, הפרעה, כפועל יוצא של הפגנה, שמקור כוחה בחופש הביטוי - ראויה להכלה. אולם השמעת רעש בלתי- סביר, להבדיל מרעש 'רגיל', נאסרה על-פי הדין, מאז ומתמיד, וזאת גם בעת קיום מחאות והפגנות". מדובר אומנם במשימה מורכבת יחסית, אך היא מחויבת על-פי הדין - מוסיף סולברג.

סולברג מתייחס גם לעובדה שהפרקליטות יידעה רק באיחור את בג"ץ בנוגע לקיומה של חוות דעת של היועצת המשפטית למשרד ראש הממשלה, שולמית ברנע-פרגו, בדבר זכויותיו של בנט במעונו הפרטי, ב"סיטואציה שבה מתבקש מעון פרטי לשמש מעון רשמי". אומנם בדיעבד התברר שלחוות דעת זו לא הייתה השלכה על הפסיקה, אך ברור שהיה צורך לצרף אותה לתגובה המקדמית של המדינה, מדגיש סולברג. הוא מקבל את עמדת הפרקליטות, לפיה מדובר בטעות של משרד ראש הממשלה, אך דורש מן הממשלה לערוך בדק בית כדי לברר כיצד היא התרחשה. עוד הוא מעיר על כך שהעבודות במעון ברעננה כמעט הושלמו - אך הליכי התכנון והרישוי מצויים רק בראשיתם. "את הנוהג שלפיו 'תחילה בּוֹנים, ורק אחר כך פונים', יש לשרש מן היסוד... החובה לשמור על הכללים הללו, נכונה מקל וחומר, מקום שבו עסקינן בבנייה הנעשית לצרכי ציבור. בן בנו של קל וחומר, שעה שהבנייה מתבצעת עבור ראש הרשות המבצעת - הוא ראש הממשלה". סולברג גם רואה בחומרה יתרה את טענת הממשלה בתחילת הדיון, לפיה השכנים יכולים להשיג נגד עבודות הבנייה במסגרת הליכי התכנון - כאשר כעת מתברר שהם לא החלו. לבסוף מתייחס סולברג לסחבת בביצוע השיפוצים במעון בירושלים - בשל מורכבות ביטחונית, ענייני שימור, דרישות חדשות וסכסוכי עבודה. "דומה כי כל עיכוב שניתן להעלות על הדעת, התכנס ובא כדי 'לתקוע מקלות' בגלגלי השיפוץ. משמעות הדבר, כי המצב הבעייתי, שבו ראש הממשלה אינו יכול להעתיק את מגוריו למעונו הרשמי (אף שנמסר לנו בדיון כי הוא מעוניין לעשות כן) ו'להעלות את ירושלים על ראש שמחתו' - הולך ונמשך, וסביר להניח כי יוסיף להימשך גם בעתיד הנראה לעין... מצופה היה, כי משיבי הממשלה ימקדו את מאמציהם בהתנעת תהליך הבנייה במעון הרשמי בירושלים, כך שניתן יהיה להשלים זה הבניין, ולברך על המוגמר".

השופט יוסף אלרון אומר כי במסגרת הדיון התגלו תמונה עגומה ומינהל בלתי תקין בנוגע לאיחור בהגשת חוות הדעת לגבי מעמדו של המעון ברעננה. הוא מקבל את הטענה שהדבר לא נעשה בכוונה, אך "התנהלות שכזו קשה עד מאוד להלום. במילה 'שגגה' נעשה שימוש תכוף, אולם אין בה כדי לתקן את הפגם או לעמעמם את חומרתו. 'שגגה' זו התמשכה על פני חודשים רבים, ויש לתמוה על כך". אלרון מוסיף: "בכל הנוגע להתנהלות המדינה ביחס לעבודות הנדרשות בבית ראש הממשלה ברעננה ובמעון ראש הממשלה בירושלים, מתקבל רושם מטריד כי הדברים נעשים ללא יד מכוונת ותוך הגררות שאיננה ברורה. במענה לשאלתי מיהו הגורם שקיבל החלטות בעניין, התקבלה תשובה עמומה ובלתי מספקת - 'משרד ראש הממשלה'. סתמו ולא פירשו... התנהלות המדינה בסוגיה זו, וגרירת הרגליים ביחס לביצוע העבודות הנדרשות במעון ראש הממשלה בירושלים, גרמה סבל רב לדיירים תמימים אשר שכונתם הפכה למוקד הפגנות למשך מספר חודשים. שכנים מסוימים נאלצו לסבול בשל עבודות הבנייה המאסיביות, אחרים בשל הגבלות תנועה או מקיום ההפגנות בסמוך לביתם. אלה גם אלה כך נדמה - לא ידעו את נפשם ממצב דברים זה שנכפה עליהם, ועל כך יש להצר". השופט עופר גרוסקופף מוסיף, כי ככל שמדובר בהפגנה מול מעונו הפרטי של איש ציבור - "מקום חלופי להפגנה יסכון אם, ורק אם, הפגיעה הנגרמת לתושבים השכנים ממימוש זכות ההפגנה בו פחותה משמעותית מהפגיעה הנגרמת מקיום ההפגנה מול בית נבחר הציבור, כגון שהמקום החלופי מצוי בסמיכות לשטח ציבורי החוצץ בינו לבין בתי המגורים, או כשהמרחק בין השטח החלופי לבין מגורי התושבים הוא משמעותי דיו על-מנת לצמצם את הפגיעה, ולהביאה לגדר הנסבל". עוד אומר גרוסקופף, כי כאשר יסתיימו השיפוצים במעון בירושלים, "ניתן וראוי יהיה להחמיר את הדרישות המוצבות ביחס למקום החלופי המאושר להפגנות, באופן שיצמצם את הפגיעה הנגרמת לתושבי רעננה. ודוק, החמרה זו אין משמעה כי לא תתאפשר הפגנה ברחבי העיר, אלא שמיקום ההפגנות יעודכן באופן שירחיק אותן במידה נוספת מבתי המגורים, ויפחית את הפגיעה ביושביהם". גם הוא מצטרף לביקורת על ביצוע העבודות ברעננה בלא היתר ועל התמשכות העבודות בירושלים. הממשלה חויבה בתשלום הוצאות בסך 7,500 שקל בכל עתירה. את העירייה ייצגו עוה"ד אילנה בראף ולימור דניאלי-שוסטר, את התושבים ייצג עו"ד אוריאל נזרי, את הממשלה ייצגה עו"ד מוריה פרימן, ואת המבקשים להצטרף - עוה"ד גלי נגדאי, אוהד שפק ומתן גוטמן.