הרי הטלוויזיה, עושה לנו את המלאכה ביעילות, מביאה ראיונות עם המתלוננים, משחזרת את האירוע באמצעות עדי הראייה, ויתירה מכך מצטטת פסקאות מתוך העדויות שנמסרו.
ומעל לכל - קטעים נרחבים מעדות החשוד/נאשם על גרסתו - כולל הסתירות והתהיות שישנן בגרסתו, מובאים בפנינו במלואן.
ואני שואל - את הנשיאה
דורית ביניש, את יו"ר לשכת עו"ד יורי גיא-רון, איפה אתם, איפה קול הזעקה המצופה מראשי מערכת המשפט, על העוול, על הסירוס, על הפסול בשיטה החדשה, המייתרת את ניהול המשפט, בפני השופטים.
ואם כך הם פני הדברים - למה שלא נחזור לשיטה המשפטית של ימי הביניים לאמור: "מבחן האש". הנאשם יועמד למבחן, אם ישרוד ולא יודה סימן שהוא זכאי, לא יעמוד במבחן - דינו נחרץ.
אפשר גם לגוון - בשיטת "הדו-קרב", שהיה נהוג בראשית המשפט האנגלי לאמור: הנאשם העשיר האביר, בוחר לו נציג שילחם ב"דו-קרב" נגד המאשים והמלעיז או נציגו והמנצח - הוא זכאי.
עוד לא שכחה והוכרעה סופית פרשת העיתונאית
אילנה דיין והתחקיר שלה בעניין הסרן ממוצב גירית בעזה, שהואשם על-ידי התקשורת "בווידוי הריגה", של ילדה פלשתינית לכאורה תמימה בדרכה לבית הספר, למרות שבכיוון הליכתה לא היה בית ספר והאירוע דומה יותר "למלכודת" חמאס.
עוד לא שכחו הדי פסק הדין של השופט המחוזי סולברג, בה הטיל על העיתונאית והזכיינית, בשל תחקיר זה קנס כספי של 300,000 שקלים + הוצאות משפט - בשל פגיעה בשמו הטוב של הקצין ובשל תחקיר רשלני, מגמתי, לא מקצועי, מלא סתירות ותהיות, בישול קלטת, עדויות שקר שהיום צריכות לפעול לטובת הקצין ובעיקר בשל העובדה שהקצין זוכה כליל, על-ידי בית הדין הצבאי שדן בעניינו בסוגיה זו. יתירה מכך, השופט סולברג מרשיע גם את התקשורת, על חלטורה,
רשלנות ורדידות.
ובעוד זה בא, הנה סיפור חדש על סרן אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל, המואשם בעבירות חמורות ובנסיבות אפילו יוצאות-דופן.
והנה, בתוכניתו של אמנון לוי - שומר מסך - בתאריך 4.1.10 (יום ב') הוקדשה כולה לפרשת הקצין האנס, בהרחבה, בהדגשה ובהתלהבות חריגה ועסיסית.
כזאת עוד לא הייתה במערכת המשפט בישראל - למרות מקרים קודמים בולטים כמו חקירת ביבי נתניהו, חקירת הנשיא קצב, ראש ה
ממשלה אולמרט ואחרים.
כל העדויות, העדים, המתלוננת, חוקרי המשטרה, כל מה שנעשה ונשמע בחדרי החקירות, הובאה בגרסת טלוויזיונית, וכל זאת עוד לפני שהחל המשפט, והראיות הוגשו לשופטים.
מבחינה משפטית - מדובר "בסדום ועמורה". מבחינה תקשורתית, בידור להמונים בנוסח הגלדיאטורים ברומא.
רבותי, המצב הזה לא יכול להימשך - או שיבטלו את המשפטים או שימנעו את התופעה התקשורתית הקלוקלת הזו - לאלתר. את התפקיד הזה צריכים למלא - ראשי מערכת שלטון החוק, בלחץ ציבורי ואם צריך בחקיקה ובענישה כבדה.
עלינו להחליט - רוצים מערכת משפט תקינה או קרקס טלוויזיוני. הפרשיות הלוהטות של הימים האחרונים, מבליטות ביתר שאת, את התופעה של עורכי דין הנאלצים בנוסף לתפקיד הרגיל והמקובל של ייצוג משפטי של קליינט חשוד, עצור או נחקר בעבירות מעוררות עניין ציבורי ועיתונאי - לתפקד גם כדוברים ואנשי יחסי ציבור.
עורכי הדין, בהרבה מקרים, נאלצים להדוף את התקפות העיתונות הכוחנית והחטטנית על-ידי הופעות מול מצלמות הטלוויזיה, כדי להסביר, לתרץ או לדחות טענות ופרשנויות לפעמים על גבול האבסורד.
שלא תהיה טעות - עורכי הדין לא סובלים מהחשיפה ופרסום תמונותיהם ושמם בעיתונות - הם נהנים מהסיטואציה וסוחטים אותה עד תומה. אין זה מחזה נדיר, לראות עו"ד צועד עם הקליינט מול סוללת הכתבים, תוך מתן הוראות אחרונות בעלות חשיבות משפטית גורלית שנלחשות לאוזני הקליינט ההמום והמבולבל - פרט אולי לכמה "מקצוענים" שכבר רגילים למחזה ולריטואל העיתונאי.
האם הדבר עולה בקנה אחד עם כללי האתיקה של עורכי הדין - לא בדיוק, עם הסתייגויות חריגות וגלישה לאזורים אפורים שלא נצפו על-ידי מנסחי כללי האתיקה המקצועית.
לפני שניים שלושה עשורים, לא עלה על דעתו של עו"ד להיות איש יחסי הציבור ודוברו של החשוד, הנחקר או הנאשם.
המקצוע חייב אותו: למקצועיות, מיומנות, נאמנות וכושר שכנוע בבית המשפט. עו"ד הקלאסי כהגדרתו הוא "קצין בית המשפט" שתפקידו לעזור לבית המשפט לעשות משפט - מבלי לפגוע במטרתו להיות נאמן לקליינט ולעשות כמיטב יכולתו לייצגו בפני הערכאות - ראה חוק לשכת עורכי הדין.
השינוי החל להסתמן לפני כ-10-15 שנים, עת החלו סידרת המשפטים של "אישי ציבור", שרים, ח"כים, ראשי עיר ומנכ"לים של חברות ממשלתיות וציבוריות.
העיתונות כדרכה עטה על המציאה והחלה בחשיפה נרחבת ואגרסיבית וכדי להתגבר על המתקפה הציבורית ולבלום אותה החלו הנאשמים להיעזר במשרדים ליחסי ציבור ודוברים מקצועיים.
האמת, הדבר הצליח במידה רבה וכאשר ראו האחרים "כי טוב" - הפך הטרנד למי שידו משגת, לחלק מצוות ההגנה - וכך ראינו ליד סוללת עורכי דין נבחרים גם יחצ"נים בעלי קשרים בעיתונות, ברדיו וטלוויזיה והתוצאות לא איחרו להגיע.
אומנם, לא כל חשיפה טובה לקליינט, ויש אפילו רבים שהדבר הזיק להם תדמיתית ציבורית ומשפטית, אך לעומתם יש גם רבים שיכולים להצביע על הישגים לפחות תקשורתיים וציבוריים. קשה להניח, שמסע יחסי ציבור אגרסיבי ומסיבי יביא למהפך משפטי - אך במקרים גבוליים, בשטחים האפורים יש לכך השפעה - ומאחר שהשופטים הם גם בני אדם וצרכני עיתונות על כל גווניה - יש לכך השפעה ועל קטע זה עובדים היחצ"נים.
העיתונות מצידה, בגלל הדרישה לחשיפת יתר, חטטנות, רכילות, רדיפת רייטינג ותחרותיות, עוברת לא פעם את גבולות האתיקה העיתונאית וגבולות הטעם הטוב.
יש הבדל מהותי בין עיתונות חופשית שתפקידה לדווח, לסקר, להביא לצופים עובדות עם או בלי פרשנויות מקצועיות - שזה חיוני, לגיטימי ורצוי לבין עיתונות החודרת לפרטיות, לחדר המיטות, נאחזת ומפרסמת כתבות צבע ורקע מלאות רכילות, חצאי אמת, וסיפורי עבר עם סיפורי בדים של כאילו חברים ומכרים ורכילאים חברתיים ומקצועיים.
יש גם עיתונות שיוצרת ודוחפת פרשיות יש מאין, כולל ביצוע תפקידים השמורים למשטרה ופרקליטות, כשכל התמהיל הזה - המגיע בחבילות כל היום מכל הכיוונים - גם אם יש רתיעה ציבורית היא בסופו של דבר שוקעת ומבעבעת לתודעה עד שקשה לפעמים לנתק בין האמת לסיפור בין העובדות לבדיות.
הדוגמאות לתופעה הנ"ל הן רבות החל מהפרשיות הגדולות כמו בראון-חברון, נתניהו והמתנות,
שרה נתניהו - עמותות ברק, עמותות שרון, שבס, השר דרעי - פרשת גלזר -
שרי אריסון, הנשיא קצב, אולמרט ורבים וטובים אחרים.
כדי למנוע אי-הבנה - אין בדברים אלה כדי להתנגד לסיקור ודיווח לגיטימי מהפרשיות שצוטטו לעיל, ההיפך הוא הנכון - גילוי וסיקור עוזרים למשטרה בפיענוח ובאיסוף ראיות חשובות בפרשיות כמו תקיפה מינית והטרדה מינית, שוחד וכד', במקרים אלה החשיפה חיונית לדגם של התנהגות דומה בעבר ולחיזוק ראיות המשטרה והפרקליטות - אך בגבולות סבירים, הוגנים ומקצועיים.
ואם העיתונות תירגע - יש להניח שגם עורכי הדין יאלצו להנמיך פרופיל ולהתרכז במשפט - אך כל זמן ששני הגופים, או השלושה, עיתונות, משטרה, עורכי דין, יזינו אחד את השני - החגיגה תמשך.
בכל מקרה - המצב הנוכחי, לא יכול להימשך. וכדי לא לרוקן מתוכן את מקצוע עריכת הדין ולא להגיע במערכת המשפט על הגורמים המתאימים, לאזור אומץ ובשילוב מערכות - להחזיר למשפט את כבודו הנשחק והאבוד.
לסיום ברצוני להדגיש, פעם נוספת, יש הבדל מהותי בין הרשעה על-ידי העיתונות והתקשורת לבין הרשעה על-ידי בית משפט. הציבור מתרשם מהכתבות, מהפרסומים ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות ומגבש דעה, בטרם החליט בית המשפט. כאשר השופטים, חייבים וצריכים להחליט על-סמך חומר הראיות בלבד והמסמכים שלפניהם ולא על פרשנות ורכילות. משפטו של אולמרט ו
שולה זקן - עוד יספקו הרבה כותרות ופרשנויות - יהיו הפתעות, יהיה שמח - ולבסוף יהיה גם פסק דין - והוא שיקבע.