"משפט ההיסטוריה" - מבט אחר

אין שום חדש בכך שקיימים בעולם גורמים שאינם מכירים בצורך בקיומה של מדינה יהודית, גורמים כאלה קיימים אפילו ביהדות האולטרא-אורתודוכסית... . גורמים כאלה הן כל מדינות ערב, בכללן המדינות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל. הכרה במדינת ישראל כמדינת לאום, ולמעשה בכל מדינת לאום, לצערנו, כיום, אינה בעיקר שאלה מוסרית ועקרונית, אלא שאלה פוליטית. אלמלא היה כך, די היה בזכות ההגדרה העצמית של קבוצה אתנית או התאגדות מסוג אחר, בכדי להקים מדינת "לאום" וכל השאר היה נותר ליכולת המימוש של המגדירים. מרגע שהדיון הוא פוליטי, דהיינו משקלל תדיר אינטרסים לפני כל שיקול אחר, מעוצבים הדעות והעמדות עפ"י שיקולי כדאיות ותועלות. מציאות זו באו"ם, בצד המגמות להכחשת שואה התגברות האנטישמיות והמאבק בין "צפון" ל"דרום" ובין איסלאם למערב הדמוקרטי, מחזקים כולם את ההערכה שאילו נדרש האו"ם להכריע כיום בשאלת החלוקה, לא היה מאשר החלטה זו. מאידך יש לשאול האם דרוש כיום הכשר כזה של האו"ם ומדוע שינתן לאו"ם לקבוע גורלם של עמים שעה שאינם חברים ואינם מיוצגים בו. ישראל שגתה כאשר הסכימה להכיר בישות פלשתינית כמייצגת עם פלשתיני בלתי-מוגדר, ושגתה פעם נוספת כאשר הסכימה להכיר בזכותו של העם הפלשתיני להגדרה עצמית, בטרם הכיר העם הפלשתיני באותה זכות לגבי העם היהודי. בעשותה כן, התפתתה ישראל ל"הונאה העצמית" שכפו עליה חלק ממנהיגיה הפוליטיים⁸. מנהיגים אלה, בבולמוס השלום שאחז בהם, ביקשו להקדים את ה"נעשה" ל"נשמע" והשמיטו את בסיס ההדדיות מהמו"מ עם הפלשתינים, שבלעדיו לא ייכון הסדר מדיני יציב באזור. כך נפתח פתח לדיון קוניונקטוראלי-פוליטי-אינטרסנטי, מסגרת שבה היה לערבים תמיד כוח מיקוח חזק מזה של ישראל בגלל האסימטריה הגיאו-אסטרטגית שבין הצדדים. ישראל מעולם לא התמודדה אך ורק נגד הפלשתינים. היא מתמודדת מאז ומתמיד מול ה"עולם הערבי", המכונה לפעמים "ליגה ערבית" לפעמים "מדינות עימות", לפעמים "התנועה הלאומית הערבית" ועוד שמות משמות שונים, לפי נוחיות וצרכי השעה. "חטא קדמון" נוסף קשור, כפי שכבר הוזכר, קשור בדבקותה הבלתי רציונאלית של ישראל בתוכנית החלוקה. הגוש המרכזי של השמאל הישראלי בראשות מפא"י, שהימר נכון כאשר קיבל את תוכנית החלוקה לפני הכרזת העצמאות, טעה טעות מכרעת אחרי מלחמת השחרור, כשלא השכיל לפתוח את הדיון המדיני והגיאופוליטי האזורי ולבסס אותו על נקודת התחלה שונה - על הצהרת בלפור. בכך שיחק לידי אויביה של ישראל אז, המשיך לשחק לידיהם בהסכם אוסלו (1993) והוא ממשיך בכך גם כיום. דומה שגם נתניהו מתפתה לאחרונה, אולי בעל כורחו, להמשיך באותו מסלול. מאחר שהובל אליו ע"י מציאות פוליטית בעייתית אחרי ברק, שרון ואולמרט, אפשר שיוכל ליהנות ממידה מוגבלת של ספק באשר לשאלה אם הוא מנהל טקטיקה מדינית בעיתית, או גלש כבר לעבר אסטרטגיה מדינית שגויה. את המצב הקיים אי-אפשר לשנות על-ידי דיבורים בשולי ההתרחשויות. שינוי המצב מחייב גיבוש תפיסה ישראלית חלופית לגישה הרווחת כיום, שתאלץ דיון פנימי וחיצוני מחודש בכל סוגיות-היסוד. הפעם יתנהל דיון כזה כשלרשות העם היהודי מדינה עצמאית שלא הייתה לו בסבב הדיונים הקודם, בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה הקודמת. יהיה זה אך הגון לציין שפתיחת הנושא לדיון מחודש, עשויה בהחלט להיחשב ע"י הערבים כנסיגה ישראלית מויתורים אותם קיוו לקבל ממנה במו"מ מדיני או תחת לחץ מדיני חיצוני, מבלי שידרשו לשלם בעבורם מחירים של ממש. תחושה כזו עשויה להיות עילה לעימות מזוין. המצב עשוי להשתנות גם במקרה שיתרחש באזור עימות מזוין חדש מסיבה אחרת. עימות מזוין עתיד בכל מקרה לשנות את המציאות ואת נקודת המוצא להמשך הדיון, ותוצאותיו של עימות כזה תהיינה מכריעות לגבי אופי הדיון שיתנהל לאחריו. לנוכח אפשרות זו על ישראל לברר לעצמה היטב ומראש לאן היא שואפת להגיע, היה ותקלע לעימות כאמור. עליה להיערך מחשבתית ומעשית לנצל לטובתה את הסיטואציה הגיאו-פוליטית הנזילה שתיצור התפתחות כזו, משום שיתכן שזו תהיה הזדמנות בלתי-חוזרת לעיצוב מחדש של האזור וליצירת בסיס היציבות החסר בו כיום. בהצגת המצב הבינלאומי, נדרשת פרופ' גביזון לשגיאה רווחת לאמור: "...ישראל לתפיסתם של רבים, אינה מממשת הגדרה עצמית של יהודים במולדתם ההיסטורית, אלא שוללת מקבוצה אתנית נפרדת, זו הפלשתינית, את ההגדרה העצמית בחלק כלשהו ממולדתה". בטויה של תפיסה זו מביא במשפט מורכב אחד את מכלול הכשלים: לאומי-מדיני- אסטרטגי- הסברתי-חינוכי של ישראל, שעליו עמדתי קודם. הוא משקף את השתרשותה במערב של תעמולת הכזב הערבית לגבי הקשר בין "הנכבה" למלחמות הערביות נגד ישראל, את הבריחה מהשאלה מה עושה את הפלשתינים לעם ומה עושה אותם לבעלי זכות לאומית דווקא בארץ ישראל המערבית, את השאלה מדוע הבעיה היא בעיה ישראלית ולא בעיה אזורית ובינלאומית, ומדוע ירדן אינה חלק מהבעיה וגם מן הפתרון, את הקוניוקטורה הפוליטית הצבועה של הזירה הבינלאומית, שישראל נרתעת מחשיפתה והצגתה קבל-עולם, ועוד. לעומת זאת צודקת פרופ' גביזון בטענה שהישראלים נקטו בדור האחרון גישות שטחיות ביחס לויכוח מול הערבים. בין היתר לא התמידו די הצורך בהדגשת העובדה שהפלשתינים הם חלק מהעולם הערבי, ובעיתם אינה עומדת בפני עצמה כאשר דנים בהסדרים באזור זה. לא הדגישו וחזרו והדגישו שהערבים בהתנהלותם מול ישראל פעם אחר פעם יצרו מציאות שאי-אפשר לטאטא אותה במילים מתחת לשטיח. זכותו של העם היהודי למולדת משל עצמו אינה קשורה לשאלת המשטר שינהג במדינה זו, אך תדמית המדינה היהודית יכולה לסייע לה סיוע פוליטי; אנו חייבים לעשות אבחנה ברורה בין השנים. אסור שהחלטת החלוקה תהיה בסיס לצידוק קיומה של ישראל. על תכניה של תוכנית החלוקה ראוי להציב בפומבי סימני שאלה גדולים. נקודת המוצא שעל פיה עוצבה תוכנית החלוקה הייתה מגמתית, נולדה על-רקע האסימטריה המדינית של העם היהודי מול הערבים ובריטניה שושבינתם הראשית ובעלת המנדט על השטח, ועל-כן ראויה לדיון מחדש. גם השואה אינה צידוק לקיומה של ישראל. התנועה הציונית קמה ופעלה עשרות שנים לפני השואה, ומטרותיה הבסיסיות היו תמיד אותן מטרות. השואה מוכיחה יותר מכל אירוע היסטורי אחר שהציונות צדקה בטענתה שללא עצמאות מדינית צפוי העם היהודי לסיכונים קיומיים, אבל היא אינה הבסיס לזכותו לריבונות בארץ אבותיו. הבסיס העקרוני לזכותו של העם היהודי אינו תלוי באירוע פוליטי או היסטורי ספציפי, כבד ככל שיהיה. אם יש לאמריקנים (מדינת מהגרים), לקנדים (מדינת מהגרים), לאוסטרלים (מדינת מהגרים) לניו-זילנדים (מדינת מהגרים), ולכל המדינות החדשות שגבולותיהן עוצבו במלחמות של המאות ה- 18 , 19 וה- 20 זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום, אין סיבה שלא תהיה זכות כזו גם לעם היהודי⁹. מול הטוענים שגם לפלשתינים זכות כזו, מדוע שלא תינתן גם לצ'צ'נים, לכורדים, לבלוצ'ים, לקויבקים ולרבים רבים אחרים, שדורשים אותה בלא פחות צדק?! כבודו של מציל"ה במקומו מונח. תחום העיסוק שמגדיר לו המאמר הוא "...כיצד צריכה מדינת ישראל לנווט עצמה בין שמירת הזהות היהודית לבין התייחסות רצינית לזכויות האדם...". לדידי זו שאלה חשובה, אבל לעת הזאת עודות בפני ישראל שאלות כבדות יותר ובוערות יותר. עיון בשמות כותבי ניירות-עמדה ומאמרים שאותם מזכיר הראיון, מציג בעליל כותבים שדעותיהם המוכרות משקפות עמדות שמאלה מהמרכז בישראל, כאשר רוב הציבור נמצא כיום, לפחות עפ"י תוצאות הבחירות האחרונות וסקרים שונים לאחריהן, ימינה משם. מול היעד המוגדר למציל"ה הייתי מציג כיום כיעד החשוב ביותר את הצורך בסגירת פערים וצמצום השסעים בחברה היהודית בכל תחומי החיים. למען "הנכונות הפוליטית" עלי להודות שלא קראתי את מרבית ניירות העמדה של מציל"ה שמזכיר הראיון, אך מהכרת כתבים אחרים של אותם כותבים, אני מרשה לעצמי להניח שהעמדות שמבטאים ניירות אלה, באים לייצג השקפות-מיעוט, ולא מאמץ ליצירת מכנה משותף רחב לדעות שרוב הציבור היהודי מחזיק בהן. כך אנו מנציחים את הקיטוב הקיים ובצידו מייצרים דו-שיח של חרשים, לו היינו עדים לעיתים קרובות בדור האחרון. אדגים זאת כך. אחד הטיעונים השכיחים בשאלת הצורך וההצדקה בפתרון "שתי מדינות לשני עמים" בארץ-ישראל המערבית (להבדיל, למשל: משתי מדינות לשני עמים בשטח המנדט הבריטי לשעבר... ) מבוסס על טיעונים דמוגרפיים שעיקרם צורך לשמר רוב יהודי במדינה היהודית כדי שתהיה גם דמוקרטית. הדיון בסוגיית מידת הדמוקרטיות של ישראל, מבולבל ולעיתים הזוי. מצד אחד מדברים על מדינה יהודית. מצד שני על כך שמדינת לאום יהודי שיש בה מיעוט ערבי, מעצם הגדרתה כמדינת לאום שמחצינה את לאומיותה, אינה דמוקרטית. מצד שלישי על צורך לקיים רוב יהודי מוצק (מה זה מוצק?!) בכדי שהפורמליזציה הדמוקרטית של קבלת החלטות תהיה "נכונה פוליטית" - ערב רב של קביעות שתומכיהן השונים נדרשים להם כנימוק בויכוח פוליטי, יותר משהם חרדים למהותם של הדברים. אם ישראל היא קודם כל מדינה יהודית ורק א"כ מדינה דמוקרטית - וזו מהותה לדידי - אזי אימוץ המשטר הדמוקרט כשיטת הממשל בה היא החלטה פוליטית שאינה באה להחליף את אופייה הלאומי, אלא להבהיר את כללי המשחק הפוליטי שישררו בה. קיומו של מיעוט ערבי בישראל אינו היה מציאות בעת שקמה המדינה, המשך קיומו בה והענקת אזרחות המדינה לאוכלוסיה, הם פועל יוצא של החלטה מדינית שקבלה מדינת ישראל. הערבים שהתגוררו בשטחי המדינה שהגדירה עצמה כמדינת הלאום היהודי, יכלו לקבל את אזרחותה ויכלו לסרב לכך. איש לא כפה עליהם אזרחות זו ואינו כופה אותה עליהם גם עתה. מכאן והלאה תהיה מערכת היחסים בין מדינת הלאום היהודי לבין המיעוט הערבי שבה פונקציה של השתלבותו הקונסטרוקטיבית בה - משמע: יקבל זכויות וימלא חובות של אזרח ככל אזרח, אבל לא יורשה לערער על עצם קיומה ו/או מהותה הלאומית (חובת הנאמנות). השאלה הדמוגרפית חשובה לקיום שיטת ממשל דמוקרטית, ולכן ראוי להתחשב בה ולקיים בישראל דרך קבע רוב יהודי, אבל אין להקריב את המדינה היהודית עצמה על מזבח שיטת הממשל, דהיינו: לקבל פרשנויות של משמעות הדמוקרטיה שתוצאתן תהיה סיכון קיומה של המדינה היהודית. גם בשאלה הדמוגרפית דעות קוטביות, ואחת הבעיות שאני רואה בהתייחסות הציבורית אליה, היא שעוסקים בה כמו במזג האוויר: כולם מדברים עליה, ואף אחד לא עושה שום דבר בקשר לכך... . אנו מוצאים הערכות "פסימיות" של הלמ"ס שאינן מתממשות, הערכות "מלומדות" של מומחים¹⁰ שרב בהן הסתום על הגלוי והערכות "אופטימיות"¹¹, שאיש מבין החושבים אחרת אינו מתמודד מולן משל לא היו ולא נאמרו. פער הערכות של מיליון עד מיליון וחצי פלשתינים בארץ ישראל המערבית (מלבד אזרחי ישראל), אינו עניין של מה בכך. "הקיביצרים" בוחרים לעצמם את המסמך הנוח להם, ואיש באמיתותיו יחיה. לאן יכול לקדם אותנו דיון מסוג כזה?! אם הסוגיה הדמוגרפית כל כך אמורפית, כיצד ניתן להשתמש בה בגורם בדיון על מדיניות לאומית קיומית ולהצדיק באמצעותה את הצורך בתוכנית המדינית של "שתי מדינות לשני עמים"? ועוד שאלה באותו עניין, שגם התשובות לה מטואטאות מתחת לשטיח ע"י תומכי רעיון "שתי המדינות...". חלק נכר בשמאל-מרכז בישראל גורס בסוגיית "זכות השיבה" שזכות זו תינתן לפלשתינים במדינתם העצמאית לכשתקום בחלקים מאיו"ש ועזה. אני מתעלם כרגע מהסוגיה כיצד מחברים את שתי הטריטוריות הללו יחד, והאם ניתן עדיין לראות בהן שני חלקים של ישות מדינית אחת. פרוש אמירה זו למעשה הוא חזרה בעיקר, ואולי אך ורק, לאיו"ש. האומנם?! ברוח דברי של אהוד ברק, הייתי משיב על כך בפרפראזה הבאה: ..."אילו הייתי פלשתיני, הייתי פועל (בסיוע סעודי ונסיכויות המפרץ העשירות, וכנראה גם בסיוע אירני)להגדיל את מספר התושבים הערבים באיו"ש מכ-2 מיליון כיום ל-5 מיליון נפש תוך עשור עד שניים. זאת ניתן להשיג ע"י "ייבוא" מסיבי של "פליטים" ו"פליטים לכאורה" מכל מרחבי המזרח התיכון וגם ממקומות אחרים. תמיכה כספית מסיבית תוכל לתמרץ תהליך זה ולהפוך את ההגירה אל תוך שטח איו"ש לזרם אדיר ובלתי פוסק של מהגרים. בתום תקופת "העיבוי" יהיה בין הירדן לים התיכון רוב פלשתיני מוחץ. עתה יגע זמנו של השלב הבא: אינתיפאדה שלישית, רביעית או חמישית, שסיבותיה יהיו מחסור באדמה, מחסור במים, ניתוק מאחיהם בעזה ובישראל (שייתמך כמובן ע"י האחרונים), צפיפות מנוולת ועוד, ועוד. התפתחות זו (מבלי להתייחס להתפתחויות אפשריות בירדן, באירן ועוד) תעשה פלסתר כל הסכם עם ישראל, שיוציא מידה בפועל את השליטה על הגירה לאיו"ש. מאידך, הגירה מסיבית תחדיר לשטח כוחות מיליטנטיים, צפיפות מתגברת ואיכות חיים נשחקת שיזרזו אובדן שליטה ביטחונית על השטח. כיצד תנהג ישראל במצב זה? אילו זכויות אזרח תשמר - יהודיות, ערביות, את השתיים? איך תממש זאת בשטח? הייתי שמח למצוא תשובות להתפתחויות כאלה בעבודות האקדמיות של פורום מציל"ה, אלא שלרוב עבודות אלה כוללות עקרונות יפים ומשאירות את האינטרפרטציה הביצועית הבלתי-אפשרית לגורמים שמעולם לא סברו שהעקרונות המוצעים הם ברי-מימוש. אני חושש שהתרחקנו מדי מריאליזם מדיני לעבר קונסטרוקטיביזם אוטופי. לא תהיה תפארתנו על הדרך הזו משום שהמדיניות הבינלאומית והביטחון הלאומי נשענים בעיקר על עקרונות הריאליזם המדיני, קרי: עוצמה ואינטרסים, ואם נתעלם מכך נשלם מחיר יקר. חולשה מדינית של ישראל, השסעים החברתיים המעמיקים בה, מנהיגות רדודה ובריחתה מהכרעות מדיניות ואסטרטגיות ריאליסטיות ולאו-דווקא פופולריות, נוסח ההחלטות שקבלה בימיה הראשונים ובעת היציאה למלחמת ששת הימים, "מעייפים" גם את הקהילה הבינלאומית. הם גורמים לה נזקים מתמשכים (כלכלה, טרור) ומניעים אותה לעבר השטחת הגישה העקרונית שאפיינה את עמדות הרוב באו"ם בעת קבלת החלטת החלוקה. זו כיום גם גישתו של ממשל אובמה, ומאותן סיבות ממש. המטוטלת נעה עתה לעבר החלטות "פרקטיות" שעיקרן: "חייבים לסיים את פרשת הסכסוך הישראלי-ערבי כך או אחרת", ולשם כך כל הנימוקים כשרים; זו סכנה אמיתית לישראל.

1. התייחסות "לא אקדמאית" לרעיונות ולגישות המובאות במאמרו של אורי ישראל פז. 2. סקירה קצרה זו מחויבת לדעתי בכדי ליצור רצף של הרצאת הדברים, אך אינה מתיימרת להיות תיאור מלא או שלם של האירועים ו/או של המחלוקות בעם היהודי ו/או בתנועה הציונית של סוף המאה ה-19 ולאחריה, למעשה עד ימינו אלה. 3. בדיעבד תרמה התנועה הציונית גם לשימור העם היהודי מפני התבוללות. תרומה זו בולטת במחצית השנייה של המאה ה-20 ואילך, בהשוואה בין הנעשה בישראל לבין ההתרחשויות בתפוצות. חמור במיוחד המצב במדינות המערביות-ליברליות ובארה"ב, בהן שיעורי ההתבוללות מגיעים כיום לכדי 50% ואף יותר. לאחר קום מדינת ישראל, הפכה ההתבוללות לאיום הקיומי של העם היהודי המונה כיום רק כ-14 מיליון נפש בעולם, שעה שאמור היה למנות, על-פי הריבוי הטבעי "הנורמלי" שלו, חרף השואה, כ-40 מיליון נפש. 4. שם שגוי מעשית וגם סמלית. א"י השלמה כללה תמיד גם חלקים ניכרים של עבר הירדן, לימים: ממלכת ירדן. השימוש בשם זה לשטחי איו"ש נועד לגנות אפריורי כל שאיפה לאומית יהודית בא"י שהיא יותר ממה ש"גויי העולם" מוכנים להעניק לנו, ברוב נדיבותם... 5. אינני מתכוון להיכנס כאן לניתוח התופעה של ישראל ביתנו משום שלא זה הנושא. הזכרתי אותה רק כחלק מתיאור המציאות הפוליטית וזיקתה להתנהלות הציונית של מדינת ישראל וגורמים שונים בה. אציין רק שישראל ביתנו נמצאת בגוש הימין מארבע סיבות מרכזיות: א) התרבות הרוסית שעליה נמנים מרבית החברים של מפלגה זו כיום, מפני שרובם הם אנשי העלייה הגדולה מרוסיה וחבר המדינות בראשית שנות ה-90'. בהשראת תרבות רוסית זו, רבים מחברי ישראל ביתנו אינם מקבלים סחר-מכר באדמות-לאום כגישה מדינית שיש לברך עליה; ב) קבוצה זו אינה מקדשת את "היסודות הקתוליים" של "תרבות הלחי השנייה" של המערב, תרבות שהשתלטה על השיח השמאלני בישראל בעשורים האחרונים; ג) בחוגי מפלגה זו שכבה רחבה של אנשים משכילים, שהצליחו תוך זמן קצר להבחין בין מציאות ועובדות בהן אנו חיים לבין הנרטיבים האוטופיים שבהם מזין אותנו האינטלקטואליזם השמאלני, ולבודד שיקולים כלכליים משיקולים מדיניים, ביטחוניים ולאומיים; ד) אנשים אלה ברובם מכירים היטב את ה"סוציאליזם" הסובייטי ואינם רואים ב"סוציאליזם ישראלי חדש" תחליף משכנע. 6. יש דרכים לעשות זאת. דרכים אלה חייבות לעבור דרך שיתוף פעולה בין המערכת המופקדת על קביעת מיהו יהודי ועל דרכי ההצטרפות למחנה היהודי, כמבוא להחלה טבעית וכמעט אוטומטית של חוק השבות המקורי על המבקש להצטרף. יש לאפשר הצטרפות של אזרחים שאינם, אלא שראוי להטיל על כך מגבלות קשיחות, שמטרתן להבטיח את שימור אופייה היהודי של המדינה ואת נאמנותם של המצטרפים. קבלת נאמנות משמעותה בראש ובראשונה קבלה מרצון וכתנאי מוקדם את עובדת היותה מדינה יהודית וציות לחוקי היסוד (או חוקה לכשתהיה) ולחוקיה. דיון בסוגיות אלה הוא דיון נפרד ויתחלק לשניים: א) המצב הקיים והטיפול בו; ב) כיצד יש לנהוג בעתיד. 7. גם כאן לא ניתן להרחיב את הדיון, אולם ראוי לציין, מעבר למה שנאמר, כי תמיד התקיים מתח בין רצוי למצוי, ותמיד יתקיים מתח כזה גם בעתיד. המתח נובע בין היתר מנסיבות היסטוריות ופוליטיות אבל לא פחות מכך מאופיין של הנפשות הפועלות העיקריות - המלך, שריו ויועציו מזה, והנביאים, הכוהנים ומשרתי קודש נוספים מזה. המפתח לחיים בצוותא נמצא בהסכמה על תיחום גבולות ההשפעה בין הכוחות העיקריים בחברה ועל דרכי ההידברות ויישוב מחלוקות ביניהם - כך היה, כך הווה, וככל הנראה גם כך יהיה. 8. הסיבות לאירועים שהביאו אותנו להסכמים השגויים של אוסלו, הן נושא למחקר פסיכולוגי-סוציולוגי ופוליטי נפרד. להערכתי, קיים קשר הדוק בין מצבה הפוליטי המידרדר של תנועת העבודה בישראל, למניעים שהובילו את קברניטיה להסכמי אוסלו הן מבחינת העיתוי והן מבחינת הדרך שבה נוהל המהלך. טיב ההסכם והאופן שבו מומש, הובילו לכשלים ולאירועים החמורים שבאו לאחריו ובכללם רצח רבין, האינתיפאדה השנייה ומצבה הפוליטי העכשיווי של ישראל. 9. ואינני נכנס כאן לדיון בשאלה שמנסים אויבי ישראל לעורר בטענתם שיהדות היא דת ולא לאום, טענה שגויה מיסודה. אינני נכנס כאן, מטעמים מובנים, גם לדיון בשאלה מהו הקריטריון האובייקטיבי להגדרתו של עם ולהגדרת זכותו על טריטוריה, ואלו מדינות או ישויות אתניות בעולם תקיימנה עקרונות אלה הלכה למעשה. איני דן בכך גם בגלל מורכבות הנושא, אבל גם מתוך ההכרה שהריאל פוליטיקה האזורית והעולמית מתנהלים על יסוד של כללי-משחק אחרים, וגם אם נוכיח שאנו צחים כשלג, עדיין נחזור לדיון הריאל פוליטי - אינטרסים ועוצמות. איני מבקש לומר בכך שלא ראוי להבליט בדיון הציבורי הפנימי והחיצוני עמדות חזקות ומגובשות, אבל אסור לסמוך על עניין זה כאילו בו טמון פתרון קסם למאבק הישראלי-ערבי. 10. התחזיות של פרופ' דה לה-פרגולה, או פרופ' ארנון סופר, למשל. 11. הערכות של המכון... המיוצג בישראל על-ידי עמוס אטינגר. 12. הכרת הדברים ובקיאות בהם, הינן פתרונות מעולים גם להסברת היהדות והתנועה הלאומית היהודית, תוך התמודדות עם הסתה ושקרים שהפכו בדור האחרון סמנים מאפיינים של הדיון האקדמי והתעמולתי החותר לדה-קונסטרוקציה של העם היהודי ושל תנועת התחייה הלאומית שלו. עד כדי כך מגיעים הדברים, שמקטרגי ישראל נדרשים לימי ההתיישבות הראשונים בארץ ישראל לפני כ-3,200 שנים, ולמלחמות הקיום הלאומי שניהל עם ישראל המתהווה מול שכניו הפאגאנים, כאילו הן מתנהלות עתה באירופה. האיסלאם, על מלחמות המצווה הרצחניות שלו רק לפני כמה מאות שנים, והנצרות על מסעות הצלב, הפרעות והשואה שהולידו לא מכבר, מוצאים עוז וחוצפה להטיף מוסר לעם היהודי על אירועים שקרו לפני אלפי-שנים. ראוי שנבין היטב במה מדובר, מול מה אנו עומדים וכיצד ראוי להתמודד בכל אלה.

אני מקבל את הביקורת של גביזון על מעורבויות מוגזמות של בית המשפט העליון - בשיבתו כבג"צ או בית-דין לחוקה - בהחלטות בעלות אופי מדיני, פוליטי, צבאי, נורמטיבי או אידיאולוגי. למעשה, גישתי מחמירה וגורפת אפילו יותר וגורסת שעליו להימנע מכך ככל האפשר. אינני מקבל את הטענה הרווחת להצדקת "אקטיביזם שיפוטי" זה לאמור, שבית המשפט נדרש לעיתים להתערב בנושאים צאלה, משום שהכנסת אינה ממלאת את תפקידה. נכון שיש מקום לשיפור נכר גם בעבודת הכנסת ויתכן שיש מקום לשקול הגדלת מספר חברי הכנסת, אימוץ החוק הנורבגי או תרופות אחרות למציאות הקיימת בכנסת. אולם הפתרון אינו מצוי בחדירת בית המשפט, על דעת עצמו, לתחומי סמכותה של הכנסת. ניתן לחשוב על דרך שבה יכול בית המשפט להואיל גם לעבודת הכנסת, מבלי שיתלוו לכך הצדדים השליליים של ה"אקטיביזם השיפוטי". זאת יוכל לעשות אם יצביע ויבליט נושאים ו/או חוקים חסרים ו/או לקויים שבהם נדרש תיקון חקיקה או תקינה דחופים. עי"כ יסב את תשומת הלב הציבורית לסוגיות אלה ויביא אותה ללחוץ על הכנסת לשפר את תפקודה; זו הדרך הנכונה. במקרים חריגים יכול בית המשפט להשהות פסיקה מתבקשת, עד אשר תינתן ההבהרה החוקתית - תחיקתית הדרושה ע"י הכנסת והממשלה. שימוש נבון ומתוחכם בכלים אלה, עשוי לתקן מגרעות רבות של המצב הנוכחי, מבלי לשבור את מערכת האיזונים העדינה בין הזרועות השונות של הממשל הדמוקרטי.

דרוש חוק הגירה ומרבית הנימוקים שמעלה פרופ' גביזון, למעט בשאלת חוק האזרחות, מקובלים עלי. בשאלת חוק האזרחות, אין להניח את ההכרעה באופן בלעדי בידי בג"צ והכנסת היא שתכריע בעקרונות המנחים שיפוט ויישום חוק זה. על הכנסת להבהיר מראש, שקביעת הנורמות וכללי המשחק החוקתיים והחוקיים בנושא האזרחות הינם בסמכותה הבלעדית, וכל פסיקה שתבקש לעקוף זאת או להכתיב כללים אחרים מאלה שקבעה הכנסת, תבוטל על-ידה בחקיקה מתאימה. שמירת האיזונים בין רשויות השלטון בדמוקרטיה, אין פירושם שבית המשפט לבדו פטור ממגבלות ובקורת. חוק האזרחות צריך להיות חלק מחוק ההגירה. בשני החוקים חייבת לבוא לידי ביטוי מרכזי מדיניות הגירה ממלכתית, שמתפקידה בין היתר לקצוב את השיעור השנתי המירבי של מהגרים לא יהודים שיורשו להיכנס לישראל ולשהות בה. המבחן המרכזי חייב להיות שימור אופייה הלאומי של המדינה, טובת אזרחיה וביטחונה הלאומי. בעניין זה תיטיב ישראל לעשות אם תשתלב במדיניותן של מדינות מבוססות, גדולות ועשירות ממנה, ותשתמש בכללים, במדדים ובמבחנים שאימצו הן בחוקי הגירה שהן מפעילות כבר שנים רבות. שימוש בקריטריונים יחסיים מבטיח שכללי המשחק יהיו פשוטים יחסית ברי-ביצוע, גלויים, ברורים ואובייקטיביים. מקרים חריגים יטופלו כמקרים חריגים, אבל גם אז ראוי ללמוד מה שניתן מהתנהלותם של אחרים ולהישאר קשובים לאינטרסים בסיסיים של מדינת ישראל. לימוד מועיל הוא תמיד לימוד הבא לפני מעשה, לפני משגים חמורים ולפני גרימת נזקים בלתי-הפיכים.

השינוי שנעשה בחוק השבות בשנות ה- 70 אינו לטובה אף שניתן לחיות עימו, בתנאי שלא יהיה לגורם שלילי בעיצוב ההוויה היהודית במדינת-ישראל (כפי שהפכה להיות תוכנית החלוקה...). עניין עיגון הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות בהלכה היהודית הוא מהותי. לא יתכן שכל מי שיעלה מלפניו לפסוק מיהו בן לעם היהודי יהיה מוסמך לעשות כן. חופש החלטה מופרז יצור בעם היהודי מציאות חדשה-ישנה של פיצול בלתי-נסבל, שהוא הדבר האחרון שהעם היהודי השסוע זקוק לו בימים אלה. חכמי הפילוסופיה החברתית שלנו, ממציאים לכל מציאות מורכבת, עולם מושגים חדש, שבאמצעותו הם מבקשים לעקוף את הבעיות ובדרך זו להימנע מעסוק בהן ו/או התמודדות מולן. רב-תרבויות היא אחת מהמצאות אלה. כך, מסבירים לנו בארשת רצינית וידענית, שבמדינה דמוקרטית ופלורליסטית - פאר היצירה המערבית הדקדנטית - רב-תרבותיות היא צו השעה. ובכן, לטעמי אנחנו עדיין לא שם. אנחנו עדיין בשלב שבו אנו מבקשים ליטול את הרב-תרבותיות שיש לנו בעל-כורחנו, מורכבת יותר כבר כיום מכל מה שיודעו מדינות אחרות ושרדו, ולהפוך אותה לקבוצת אנשים שיש להם מכנה משותף מוקדי אחד. כשנשיג זאת, נוכל להרשות סביב הגרעין המשותף פריפריה רב-תרבותית. מאחר שבבני אדם עסקינן, גם לא ניתן "למחוק" את המציאות ולהגיע מיד ליעד הרצוי. אנו עוסקים ונעסוק עוד דור או שניים לפחות בהתנהלות בעייתית וקשה, על גבי גשר צר, שמנודדים אותו במישור אחד אי-רציפות תרבותית ובמישור אחר צרכי השעה. זו תנודה מורכבת, שדרוש חוסן חברתי רב כדי לשרוד בה. וכשמפעם לפעם נוספים אנו נדרשים לעמוד מול משבי אלימות מכוונים שונים, הופכת המשימה לקשה הרבה יותר, ועיצוב החוסן הדרוש להתמודדות לפסגה של יכולת חברתית ומנהיגותית. דיון זה מורכב ואיני מתכוון לנהל אותו כאן. בקשתי להציג עמדה בויכוח הכללי המתנהל בסוגיות אלה ברוח הדעות שהבעתי בראשית דברי: איננו יכולים להמשיך ולהתנהל כאילו הגענו "משום מקום" והולכים "לשום מקום" אחר. במציאות נזילה כזו אין לחברה (לעם) משפט קיום והיא עתידה להתפורר. הצטרפות לקהילה, כל קהילה, המתאפיינת במרכיבים כאלה ואחרים ומבקשת לשמרם, מחייבת את המבקשים להצטרף למתן מענה מספק לקריטריונים שאותם קובעת הקהילה כתנאי-סף להצטרפות. התנאי ההוגן במקרים כאלה הוא שבפני כל הרוצה להצטרף עומדות אותן דרישות, וכללי המבחן המופעלים כלפי המבקשים להצטרף - אחידים. המנגנונים שאותם צריכה מדינה יהודית לייצר לשם צרוף אזרחים יהודים חדשים אליה, אינם מגנונים עוקפי- חוק השבות, אלא מנגנונים מקלי-הצטרפות ⁶. בעבר בחרה ישראל להתמודד עם קשיי שעה ע"י מתן הקלות שונות אד-הוק, שעקפו למעשה את חוק השבות המקורי, ואת הכוונות שעל-פיהן נוסח. שיטה זו הוכחה כשגויה ויצרה בעיות רבות שכיום מתקשה המדינה להתמודד מולן. אין סיבה ואין צורך לחזור על טעויות אלה גם בעתיד. אם בעבר ניתן היה להבין את המצוקות שהובילו מקבלי החלטות לפתור בעיות-שעה ע"י מהלכים שהשלכותיהם לא נדבקו לאורך זמן והוכחו בדיעבד כשגויות, אין לכך יותר מקום עתה. לכן, השאלה ששואלת גביזון נכונה, והתשובה לה מורכבת. מאידך הדרך שהיא מציעה להתמודד במציאות הקיימת - החלפת הקריטריון בחוק השבות מיהודי כהלכה להגדרה מסוג אחר, שבה הקריטריונים יהיו קוניונקטוראלים, אינה מקובלת עלי, והיא מוליכה מן הפח אל הפחת. לימוד עברית לאזרחים חדשים היא דרישה סבירה, שניתן לממש אותה בפועל תוך כשנה מהגעתו של עולה חדש לישראל, במסגרת אולפנית. האולפנים פועלים בישראל כבר עשרות שנים והוכחו ככלים מעולים ללימוד עברית ולא רק עברית. כאשר ישראל אינה מוצפת בעולים (וזה לצערנו המצב כיום), יכולה המדינה להקים ולקיים סדרת אולפנים שתיתן מענה מעולה לסוגיית לימוד העברית, ואפילו הכרת המציאות הישראלית. כך יוכלו אזרחים חדשים להיערך ברמת מינימום סביר להשתתפות בבחירות מתוך הבנה טובה של הסוגיות שבהן הם עומדים להכריע. שבועת-אמונים צריכה להיות דרישה מכל אזרח בוגר, בין אם נולד כאן ובין אם לאו. מי שאינו מוכן לכך יהיה במעמד של תושב-מועמד לאזרחות (להבדיל מתושב "סתם", ללא זכויות אזרח מלאות וללא זכות לבחור ולהיבחר. משיישבע אמונים, יהפוך אוטומטית לאזרח מלא. הן השליטה בשפה והן שבועת האמונים אינם מבטחים שהאזרח הוא אזרח "מועיל" ויש לשכלל את חוק האזרחות עוד יותר, למשל: ע"י קישור בין זכויות האזרח לחובות האזרח. איני מתנה קבלת זכויות במילוי מוקדם של החובות , אבל אני מתנה בהחלט שמירה של הזכויות, בין היתר גם במילוי החובות; על דרכי המימוש ותנאי המימוש צריך להתדיין בנפרד. דיון זה מוביל "אינסטינקטיבית" גם לסוגיית זכויות ההצבעה לאזרחים (נאמנים, שמילאו את חובותיהם, שנשבעו אמונים וכולי) והם מתגוררים פרק זמן כזה או אחר בחו"ל. טענתי היא שאין להפלות בין אזרחים עפ"י מקום מגוריהם, עיסוקם, היקף המיסים שהם משלמים וכ"ב - אזרח הוא אזרח. נקודה. לאחרונה התעוררה סוגיה זו מחדש ומתפתח סביבה ויכוח ציבורי, שכמות המוץ בו גדולה בהרבה מכמות התבן. אינני בטוח שנערך מחקר רציני לבדיקת השאלה עד כמה השפיעה שלילת זכות ההצבעה מאזרחים ישראלים המתגוררים בחו"ל על חזרתם לישראל. באותה מידה ספק אם נבחנה ברצינות השאלה האם מניעת זכות הצבעה מחזקת את זיקתם והזדהותם עם ישראל או מחלישה אותה. מאחר שניתן למצוא מקבילות בישראל לכל המקרים שאזרחים ישראלי מורשים להצביע אף שאינם מקיימים "מצוות-אזרח" יסודיות - לא שירות, לא נאמנות, לא תשלום מיסים וכו' - שימוש בקריטריונים אלה כנימוק כלפי מי שמתגוררים בחו"ל, נראית בעיני בחלק מהמקרים נאיביות מוזרה ובאחרים צביעות לשמה. אני שולל אבחנה בין זכויות אזרח של אזרחים שווי-זכויות וחובות עפ"י מקום מגוריהם או מספר הימים בשנה שהם שוהים בחו"ל. מאידך, אני מחייב שתגובשנה אמות-מידה אובייקטיביות ככל האפשר לבחינת השאלה מתי אזרח ישראלי חדל בפועל להיות אזרח; ומשחדל בפועל, תיתן לכך המדינה גם ביטוי פורמאלי, לאחר שתיידע אותו על כוונתה זו מבעוד זמן. אחד הקריטריונים צריך להיות משך הזמן שבו חי האזרח מחוץ למדינתו - פרקי זמן רצופים ומשך זמן מצטבר; לכך יש לצרף קריטריוני התנהגות נוספים. אזרח שחדל להיות אזרח, ממילא יאבד גם את זכויות האזרח שלו ובכללן הזכות לבחור ולהיבחר. גיבוש מדיניות לאומית כזו, תפתור בדרך הטובה ביותר גם את הויכוח הנוכחי. ככל שנתייחס ברצינות רבה יותר לאזרחות ולמה שהיא מסמלת, מעניקה או מחייבת, כך יגדלו ערכה וחשיבותה. גישה זו אילו הופעלה בעבר, הייתה חוסכת ויכוחים חוזרים ונשנים ופותרת קשיים שעיקרם אי-בהירויות, מאבקי-סרק אינטרסנטיים, תסכולים וכעסים ועוד; עדיין לא מאוחר ליישמה ויפה שעה אחת קודם.

הראיון עם פרופ' גביזון הוא אכן מקיף ו"חובק עולם". מטבע הדברים נדרשתי לנושאים המרכזיים, המורכבים והמהותיים ביותר שבו. באלה בקשתי לשרטט על קצה המזלג קווי הסכמה, קווי מחלוקת ותובנות שלדעתי עומדות ביסוד שני הדברים גם יחד - הסכמה ומחלוקת. מדינת ישראל נעה על גלים היסטוריים שבחלק מן הזמן מאפיינת אותם אוטופיה מדינית-לאומית חסרת יסוד ראלי, ובחלק אחר דפרסיה מדינית-לאומית שגם היא חסרת יסוד ראלי. איננו קרובים היום להסכם של נורמליזציה עם שכנינו יותר משהיינו ערב תוכנית החלוקה, משום שהמפתח לנורמליזציה אינו נמצא רק או בעיקר במה שאנו עושים, אלא באופן בו הם רואים את העולם. מאידך, גם איננו רחוקים מהכרה והסכם של נורמליזציה יותר משהיינו בתחילת הדרך, משום שאנו כאן, משום שאנו גדולים וחזקים יותר ומשום ששרדנו את ניסיונותיהם ואת ניסיונם של אחרים לסלק אותנו. ההיסטוריה היא סדרת תהליכים שבהם משתלבים אידיאות ועובדות ומעצבים בהדרגה את דעתם ומעשיהם של בני האדם; כך גם במציאות הישראלית-ערבית. תפקידנו להבינם, ולהשפיע בעיקר באמצעות העובדות על עיצוב התהליכים ההיסטוריים, מבלי לאבד בדרך את הזהות העצמית, סיבת הקיום ויכולת הקיום הלאומית. את אלה באים לשרת המדינה, כלי השלטון ומנגנוני השלטון, החינוך והערכים החברתיים. אם נתזמר ונפעיל נכון את כולם, נוכל לשרוד ולהתפתח. אם ננסה להיות מה שאיננו, נתרום במו ידינו להיעלמותנו מבמת ההיסטוריה.

עיסוק ראשוני בסוגיה זו ניתן בסעיף קודם ואני מבקש כאן להרחיבו מעט. איני רואה שום דרך מעשית להציב שני ערכים אלה במעמד שווה זה לזה, ובאותה מידה איני רואה גם צורך בכך. לא מקרה הוא ששני הערכים נכללו במגילת העצמאות, והם מופיעים בה בסדר זה: "...יהודית ודמוקרטית". ראשית, מדינות דמוקרטיות יש רבות בעולם ואין ישראל נבדלת מבחינת יסודות המשטר משום דמוקרטיה אחרת ואינה מתייחדת מהן. היותה מדינה יהודית, מדינת הלאום היהודי - מייחדת גם מייחדת; מבחינה זו ורק מבחינה זו היא בלעדית! טענתי קודם ואני חוזר על טענה זו, שלא במקרה נוסחה מגילת העצמאות כך שקבעה ערכים אלה וסדר זה. בכך בקשה לדעתי לומר במפורש שיהדותה של ישראל קודמת לדמוקרטיה. תיאורטית יכולה מדינת ישראל להיות מדינה יהודית בעלת משטר של מונרכיה קונסטיטוציונית, אם תחשוב שמשטר זה עדיף על דמוקרטיה פרלמנטארית. אין סתירות בין שני הערכים, אבל יש הירארכיה ביניהם. אילו היו סתירות מהותיות, לא יכלו לדור בכפיפה אחת, והיה על ישראל להכריע אם היא "עוד דמוקרטיה" או מדינת הלאום היהודי בעלת משטר... . לדעתי, איננו צריכים להכריע בכך, וניתן לקיים בעת ובעונה אחת את השניים, תוך שמירת ההירארכיה הנכונה. להלכה, קיים ניגוד בלתי ניתן לגישור בין המדינה לדת ביהדות; איני סבור כך. הגישה היהודית ההיסטורית לממלכתיות - בימי השופטים, המלכים, הנשיאים ואפילו מיד לאחר החורבן - מאפשרת גישור על המתח הטבעי הקיים בין השתים. גדולתה של התורה היא שהשכילה להבין עוד בימים קדומים, שהקים הפיסי דורש סוג של ממלכתיות, המעוגנת במציאות מדינית וצבאית ארצית, ואילו הקיום הרוחני צריך להיות מבוסס על עקרים חברתיים ומוסריים שיסודם בדת. היהדות הכירה והשלימה בפועל עם מציאות שבה דרים בכפיפה אחת קיום מצוות ואי-קיום מצוות, אבל לא קבלה אף פעם מוסר פגום, עיוותי-דין וריקבון חברתי. קל יחסית לעמוד על מערכת יחסי-גומלין זו ⁷, בין המדינה להלכה מלימוד מערכת יחסי הגומלין בין המלכים לבין הנביאים והכהנים כבר בימי בית ראשון. המציאות המודרנית שונה כמובן ובנושאים שונים מורכבת יותר מהמציאות של ימי בית ראשון. משטר פרלמנטארי שונה בברור ממשטר מלוכני, אולם אף-על-פי-כן נראה לי שניתן לגזור בין הדברים, ברוב המכריע של המקרים, גזירה שווה; ובעצם איזו ברירה חלופית יש לנו מול דיכוטומיה לכאורה מסוג זה, מבלי שנצטרך לשפוך את התינוק עם המים? המפתח נמצא ב"הפרדת רשויות" נכונה, בתיחום ברור ומוסכם של כל אחת מהן ובמתן היכולת לכל אחת לפעול במידה מירבית של חופש בתחומים ובכללי המשחק שנקבעו לה. נקודת המוצא המוסכמת צריכה להיות (ובפועל אינה קיימת) שמדינת ישראל תחתור ליישום בחייה של עקרונות משפטיים ומוסריים המבוססים על המקורות היהודיים ככל שאלה מסוגלים להציע תשובות לצרכי הזמן והשעה. המבחן אינו צריך להיות עד כמה אנו מעתיקים את העקרונות ה"נוצריים" ו/או ה"רומיים" של המערב לחיינו, אלא האם יש בכך צורך, היכן קיים צורך כזה וכיצד לממש אותו במכלול של מערכת דינים שיסודותיו מושרשים בתרבות היהודית. גביזון מתייחסת למידה שבה באה לידי ביטוי בחוקי המדינה החדשה שקמה ב-1948 יהדותה המוצהרת, ומציינת שמייסדיה השכילו לצמצם או להימנע מהכללה זו. מדבריה משתמע כאילו זו מעלה; אני סבור שזו מגרעת חמורה. אני יכול להבין את צוק העיתים - מציאות שבה מרבית החוקים הפעילים במדינה הם טורקיים, מנדטוריים ואחרים, משום שכך נהגו שלטונותיה לפני העצמאות, או כללים שהולקו או יושמו אד-הוק מתוך רצון להבליט כאן יהודי "חדש" או לשמר אינטרסים "ישנים". אולם אסור לברוח מן ההבנה שזו פשרה נוספת שנאלצו לקבל האבות המייסדים עם המציאות בכדי לשמר כושר פעולה, לקיים שותפות ביצוע סבירה בתנאי מלחמה פעילה ולהתוות כיוון אידיאולוגי-עקרוני, שמלוא המשמעויות הלאומיות שלו נסתרו מעיניהם. כיום בודאי אין סיבה שלא לחזור לסוגיות אלה ולדון בהן בפחות לחץ ומתוך פרספקטיבה וניסיון שנצברו כבר בשנות העצמאות. עתה חייבים לעצב פתרון נבחר (ולא כפוי) שיהיה קו-מנחה להמשך התפתחותה של מדינת-היהודים. אם לא תתקן ישראל מעוות זה ולא תהיה באמת למדינה יהודית (להבדיל ממדינת הלכה), ספק אם תהיה הביטוי המדיני למימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית, ומכאן גם ספק אם יהיה לה משפט קיום וכושר קיום לאורך זמן. אני מסכים מאידך שהדיון בשאלות אלה אינו משפטי, ומכל מקום הפן המשפטי בו משני בחשיבותו. מוקד הדיון הוא אידיאולוגי-מדיני-פוליטי. רק לאחר שיקבעו במסגרות אלה קווי-היסוד המעודכנים, ניתן וצריך יהיה לשקפם בניסוחים החוקתיים-משפטיים. קיום דיון זה חשוב גם מבחינת הצורך לקבע עובדות בויכוח שמנסים לעורר בישראל חוגים פלשתינים ואחרים בדבר זהותה של המדינה. בעיות רבות ישראל, בזירה הפנימית ובזירה החיצונית, נובעות מכך שנמנעה מקבלת הכרעות בסוגיות-יסוד בשנים הראשונות לעצמאותה. בחלק המקרים הייתה הימנעות זו מוצדקת לשעתה, היא אינה מוצדקת עוד כיום. על ישראל להיערך לקיים את תהליכי העיצוב והמיצוב הנחוצים בכלים הממלכתיים העומדים לרשותה - הפרלמנט והדיון הציבורי - לעשות זאת בדרך פתוחה ומכובדת, שיטתית ומסודרת. תוך כדי ניהול תהליכים אלה, תעצב גם כלים דמוקרטיים נוספים הדרושים לטיפול בסוגיות-יסוד ולקבלת הכרעות בהן, ואת הממשקים ביניהם (למשל: מקומו ודרכי הפעלתו של מאל-עם). דיונים אלה מוטב להם שלא יתקיימו תחת לחץ של אירועי-שעה או באמצעות הליכים חטופים המחליפים הליכים נכונים. ראוי שהמהלך ישתף את בדיון את העם היהודי כולו (מי שחפץ ליטול בו חלק) וייקח בחשבון את העמדות ההשקפות והשאיפות של רובו, לפחות. הכרעות, במקום שתידרשנה תהיינה דמוקרטיות, אולם הויכוח אינו מתנהל בכלים דמוקרטיים, אלא באווירה דמוקרטית ומתוך חופש דיבור. ביסודו של דבר, תכליתה של מדינת ישראל יהודית וציונית הוא העם היהודי, ולא רק מי שחי בה ברגע נתון...

דיון במערכת החינוך הישראלית הוא דיון מורכב ורחב-היקף כשלעצמו. אולם פטור מוחלט ללא מספר הערות הקשורות לדברים קודמים שעלו בראיון ומוצאים ביטוי גם בתגובה, אי-אפשר. מערכת החינוך הישראלית נמנעה שנים ארוכות מעיסוק בסוגיות-יסוד של הווייתנו כאן: לאומיות, מוסר, צדק חברתי, הגות מקורית ועוד. להערכתי, נמנעה מערכת החינוך מהתמודדות עם נושאים אלה משום שכולם נושאים באופן זה או אחר גוון פוליטי אקטואלי ומשום שגוון זה מבליט בכל שיח שיתפתח את השסעים החברתיים הקיימים בישראל, במיוחד בתחום הלאומי, יחסי דת-מדינה, ויחסי יהודי- ערבים. הדעה הרווחת הייתה שיקשה לנהל שיח לימודי בנושאים אלה ועל כן מוטב להימנע מהם כליל. התרחקות זו היתה, כפי שברור כבר מזה זמן מה, שגיאה. הדרך הנכונה אינה עוברת דרך התעלמות אלא דרך התמודדות. אין רע בחשיבה רב-ערוצית או רב-ממדית, יש רע אם היא בלתי-מאוזנת. בשיח מסוג זה ניתן, במסגרת של הכשרה נאותה וכללי התנהלות ובקרה נכונים, דווקא להרחיב את מטען הידע והתובנות של תלמידים, במיוחד בכתות העליונות של ביה"ס היסודי וביה"ס התיכון ע"י שיתוף של גורמים שאינם חלק אינטגראלי ממסגרת ביה"ס בשיח. הצגה ע"י המורים, עבודות של תלמידים שעל יסודן מתנהל ויכוח "ציבורי", דיונים פומביים בהשתתפות מומחים ואישים ממסגרות שונות ומתחומי דעות שונים, ספרי לימוד משופרים, שימשו בתקשורת המתקדמת (אינטרנט, למשל) שהיקף המידע והרעיונות בה עצום, ואפילו בבחינות. המוקד חייב להיות חשיפה למידע מגוון, מתן כלים לביקורת הנקרא והנשמע, ויכולת חשיבה עצמית והפקת לקחים. דווקא אל מול האתגרים הצפויים לבוגרי בתיה"ס בחייהם, בעולם של ניגודים ושינויים תכופים, בעולם שהאקדמיה על יתרונותיה וחסרונותיה מחכה לרובם המכריע, דווקא שם ראוי להתחיל את ההכשרה מוקדם יותר. פועל יוצא מכך יהיו גם תובנות אחרות של המציאות, יחס שונה לשטף המידע המציף את החברה כיום, ועמדות מבוססות יותר בשאלות היסוד של קיומנו כאן. יהדות אינה רק הלכה, אף-על-פי שיש בהלכה נגיעה כמעט לכל תחום של חיינו, על שום אופייה ההוליסטי של היהדות. בעיסוקים החינוכיים בשאלות זיקה למורשת היהודית, ראוי לעשות אבחנות ברורות בין קיום מצוות מבלי לבקר ערכית את המקיימים אותן לבין מי שאינם מקיימים אותן. בלוגיקה של המצוות ובסימבוליקה הטקסית שלהן קיימים ערכים העומדים לעצמם, אבל מוקד קיומן הוא באמונה, והאמונה אינה נקנית בכפיה. יחד עם זאת, בלא הכרה של המקורות - כתבים ראשונים וכתבים מאוחרים יותר - ספק אם ניתן לייצר זיקה לערכים היהודיים, גם אלה החורגים מקיומן של מצוות; לכן, יש להעמיק לימודם של אלה. עלינו לברוח מהבריחה, ולהסתייג מהסתייגויות שהשתרשו בצבורים ישראלים רחבים בהשפעת הציונות המגשימה שבקשה להמציא "יהודי חדש" ונכשלה בכך כשלון מובהק. אין זיקה יהודית לאומית ללא זיקה לתקומה בעבר ובהווה בארץ-ישראל. הסוגיות שנלוו לתקומה זו אז ועתה, משמעויותיה, לקחיה והאתוס הקשור אליהם -כולם חלק מהמורשת היהודית ואין צורך או סיבה לוותר על-אף אחד מהם¹². אינני סבור שקיימת בעיה לשמר את הערכים ההומאניים והמוסריים של היהדות בימינו אלה. מדובר בערכים אנושיים יסודיים, שהיו אקטואליים לפני 3000 שנה ויותר, והינם אקטואליים גם עתה. קיים קושי אמיתי ורציני לשמר ערכים לאומיים ללא תשתית מדינתית ו/או זיקה לעבר הלאומי ולשיח הלאומי. ייחודה של היהדות בין היתר הוא שיש בה ערכים אוניברסאליים רבים שישימים גם כיום. אין סיבה שנעדיף עליהם ערכים ו/או פרשנויות ממקורות אחרים. אנו צריכים להיות מסוגלים להשתלב ולהתמודד בעולם המודרני כשאנו ניצבים ברגל איתנה על יסודות העבר היהודי ונתמכים כמידת הצורך באמצעות הרגל השנייה ביסודות משלימים הדרושים לעת הזאת; לא החלפה, אלא השלמה והתאמה. זהו הגשר שאמור לאפשר לנו לנוע כעם ומדינה מהעבר היהודי המפואר אל העתיד המפואר לא פחות. התנאי לכך הוא הכרות טובה עם העבר וסיבותיו וכושר לסגל את סגולותיו לצרכי היום והמחר. לכך צריך להיות מכוון החינוך בישראל כיום.

בעצם שאילת שאלה זו ניתן לראות "פרובוקציה" עיתונאית, אבל גם רדידות מפליגה. עמדנו כבר קודם על כך שהסכנות הנשקפות לעם היהודי הן שתיים: כליה פיסית ותהליכי התבוללות. הסכנה הפיסית קיימת בגולה, כפי שראינו בצורה הקיצונית והמחרידה ביותר בשואה, אבל עשויה להתקיים גם בישראל. ההבדל המהותי בין שני המצבים הוא שבגולה מצוי העם בפיזור שאינו מאפשר הערכות והתגוננות אפקטיביים. משום שהוא אינו אדון לעצמו, הוא חסר את הסמכות ואת הכלים הממלכתיים לבניית מערך להגנה עצמית, שרק מדינה ריבונית יכולה להקים, לקיים ולתפעל. בה בעת עומדים היהודים בגלות בחזית אתנית ודתית עוינת, בלא הגנה אפקטיבית והם תלויים אך ורק ברצונם הטוב של זרים, שרובם, בלשון המעטה, אינם אוהדים. סכנת ההתבוללות גדולה בגולה כמה וכמה מונים יותר מאשר בישראל. במדינות המפותחות ביותר מבחינה "הומאנית" וכלכלית, מדינות "חופשיות" ודמוקרטיות, הסכנה היא מירבית. קל להיווכח בכך בצפון אמריקה, במערב אירופה, דרום אמריקה ובתפוצות הגדולות האחרות. סכנת השמד בהתבוללות גדולה יותר מאשר הסכנה הפיסית והיא מחריפה והולכת. קיימת סכנה שלישית, שהיא נגזרת של סכנת ההתבוללות המוכללת - סכנת אובדן הזהות . לדידי סכנה זו שונה מהתבוללות בכך שהתבוללות נגרמת בעיקר עקב נישואי תערובת והתפוררות התא המשפחתי היהודי, בעיות חברה שעקרן קונפליקט בין הצורך להיטמע בחברה המקומית בכדי להיות בה מקובל (ל"השתלב"), לבין הצורך לקיים זהות שונה, שהיא לעיתים קרובות לצנינים בעיני החברה הסובבת, ובעיות כלכליות. אבדן הזהות מתרחש בראש וראשונה במישור האישי ומקורו התרחקות ועד כדי הסתייגות מקבוצת-המוצא היהודית, "משום שאין סיבה טובה לנהוג אחרת...". בעקבות התרחקות זו באים מעשים ומחדלים נוספים שמהותם הינתקות מהקהילה היהודית. היסוד לאובדן זהות הוא בראש וראשונה כשל חינוכי, כשל של ערכים וכשל של סולידריות, שביהדות כונה תמיד האחריות ההדדית. הגישה הציונית היא, אפוא, הדרך הטובה ביותר שיכול העם היהודי להציע לעצמו בכדי לשמור על קיומו. מול שתי הסכנות המרכזיות על הסתעפויותיהן המרכזיות, קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל, שרוב רובו של העם היהודי מרוכז בה, הוא הפתרון הטוב והנכון ביותר; אבל הוא גם בלתי נמנע על-רקע התהליכים שתוארו. השאלה האמיתית היא אם לפעול אקטיבית למימושו, או להניח ל"טבע" לעשות את שלו? - בעניין זה אני תומך באקטיביזם ציוני.

חוק השבות נועד לתכלית. התכלית הייתה לאפשר ליהודים המהגרים לישראל להשתלב ולהתערות בה ללא ביורוקרטיה יתרה, ללא סימני שאלה מיותרים למעט השאלה בדבר עצם היותם יהודים, ומבלי שגורם שולט כזה או אחר יוכל להפריע בכך מסיבות אינטרסנטיות (למשל: שינוי פרופיל המצביעים לכנסת). לא במקרה חוק הוגדר חוק השבות ליהודים בלבד, שיהדותם היא "כהלכה". ביסודו עומדת האבחנה הציונית שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, או מדינה יהודית. החוק לקח בחשבון הבדלים בין מהגרים יהודים שונים, ובויכוח שניטש בתנועה הציונית של שלהי המאה ה- 20 בדבר צורך "בהכשרת לבבות" מוקדמת למהגרים, קבע נחרצות שככל שהדבר יכול להיות מועיל, אין הוא תנאי מוקדם. החוק לא היה אידיאלי. אין חוק אידיאלי. בכל חוק יש מידה של שרירות, מידה של חוסר איזון ומידה של "רוח הזמן". לחוק הוצמד עולם מושגים שנגזר מהאידיאה הציונית ובא לשרת את מטרותיה. לא במקרה נקבע שיהודי המהגר לישראל הוא עולה ולא סתם מהגר; ויהודי המהגר מישראל הוא יורד ולא סתם מהגר. באותו אופן לא היה זה מקרה שחוק מרכזי שביקש להסתמך על ולחזק את קביעתה של מגילת העצמאות לאמור: מדינת ישראל היא ..."מדינה יהודית ודמוקרטית", היה חוק השבות. יהודי הוגדר בו כמי שנולד יהודי או גויר כהלכה. החלטות אלה היו אידיאולוגיות ופוליטיות בראש וראשונה, ולא משפטיות וכאלה עליהן להישאר. המשפט בא להגדיר את דרכי הביצוע והאכיפה של כוונת המחוקק, וכוונת המחוקק באה לשרת את האידיאולוגיה הציונית - זהו סדר הדברים הנכון. כל עוד איננו סבורים שעל מדינת ישראל לפרוש מהציונות, אין סיבה של ממש לשנות את חוק השבות המקורי, והשינויים שחלו בו, כפי שמעידה גם פרופ' גביזון, הרעו עמנו ולא הטיבו. אילו היה עלי להשוות את הטיפול בחוק השבות לטיפול בסוגיית-יסוד אחרת, הייתי משווה זאת לחינוך. בשני המקרים ביקש המחוקק בלחץ המציאות "להמציא" פתרון מיידי למצוקה עקרונית, ובשני המקרים כשל. בחינוך הורידו בישראל באופן מלאכותי את רמת הלימודים, ההישגים הנדרשים והבחינות המראות זאת, בכדי לשפר את מראית-העין של ההישגים. בכך ביקשו לנטרל ע"י גישה פשטנית, בקורת ציבורית נכונה. בחוק השבות ביקשו להתגבר על מצוקה דמוגרפית כביכול, על-ידי התעלמות מתופעות של התבוללות חלקית או מלאה באמצעות שינוי הגדרת תחולת החוק. גם כאן יצא שכר "קיצורי-הדרך" בהפסדנו. כיום הופכה השאלה הבוערת להיות כיצד בולמים את גל המצטרפים הבלתי-רצויים, וכיצד מתמודדים מול הפער שנוצר בין קבוצה גדולה של מצטרפים-לשעבר, שהמכנה המשותף הלאומי עימם עומד על כרעי תרנגולת. התקדים שנוצר בעקבות שינוי הרפתקני של החוק, מאיים להפוך לשיטפון שיכה אותנו מנה אחת אפיים. עולם החשיבה המערבי עובר בשני הדורות האחרונים מסיבות שונות שינויים נכרים - רובם הינם תוצאה של אימי שתי מלחמות העולם במחצית הראשונה של המאה ה- 20, השואה (בין אם מודים בכך ובין אם לאו), האיום הגרעיני בימי המלחמה הקרה, תופעות שהן תוצאה של האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי (בעיקר), תופעות שונות של הגלובליזציה והשקפות פילוסופיות שמנסות בטעות להחיל על בני האדם אידיאות פיסיקליות ולתקן שגיאות-עבר ע"י דקונסטרוקציה מילולית במקום ע"י דקונסטרוקציה התנהגותית. לא מעטים בתוכנו התפתו בדור האחרון להתרפק על הדקונסטרוקציה הפוסט-מודרנית המערבית, ולאמץ אותה בישראל או עבור ישראל, מבלי שיבינו את מלוא השלכותיה. אחרים עשו זאת מתוך תועלתנות צרה או מתוך שניהלו מסיבות שונות מסע אנטי-ישראלי שהאידיאות הפוסטיות שרתו אותו היטב. אני טוען שאלה שאימצו אידיאות מנגחות בתום לב, עשו זאת מתוך כשל חינוכי והשכלתי או מתוך אכזבה ילדותית מהתפתחויות פוליטיות וחברתיות, משום שלא השכילו להבחין בין עקר לתפל, ובין תפאורה למהות, וראו שינוי צורה שגוי אולי כביטוי מוחלט של העם והמדינה בה הם חיים ומבקשים להמשיך ולחיות. חוק השבות, הטיפול בו והסוגיות המתעוררות סביבו, כורכים בנושא זה קבוצה רחבה מאוד של סוגיות-יסוד הדורשות טיפול והתייחסות, ובחלקן באו לידי ביטוי בדבריה של פרופ' גביזון. לכן אשתמש בדיון בחוק השבות כדי להרחיב מעט את היריעה בנקודה זו, מתוך מגמה לצמצם בהמשך הדיון בנקודות אחרות. עם-ישראל לא נולד "אתמול". לעם ישראל מערכת שלימה של תובנות מוסריות, אנושיות כלליות והתנהגותיות לאומיות, היסטוריות ואחרות, שעמדה במבחן אלפי שנים ואינה נופלת במאומה מהתובנות המערביות "המתקדמות ביותר". אין שום סיבה שישראל תשאף לחקות את המחשבה המערבית "חיקוי מתוך התבוללות" כפי שכינה זאת אחד-העם, במקום "חיקוי מתוך תחרות". האמת המצערת היא שרבים בתוכנו אינם מכירים נכסי רוח אלה, אינם טורחים ללמוד אותם ועל כן אינם מסוגלים להתמודד כשווים מול שווים עם "רוח הזמן". הראיה החדשה נסמכת על "אפקט הפריץ" ועל צורך אובססיבי בשינוי. "אפקט הפריץ" הוא הצורך החולני לקבל מילה טובה מברי-הסמכא שמעבר לים על כל מה שאנו עושים, כאילו כל מה שהם אומרים ועושים דברי אלוהים חיים המה. והצורך האובססיבי בשינוי נגזר מאמונה שגויה שהתאמה למודרניזם, פרושה האוטומטי הוא השלכת העבר כולו ומיד לפח האשפה של ההיסטוריה. לאקדמיה תפקיד מפתח ב"טירוף המערכות" שאחז בנו, הגם שאצל חוקרים שונים המוטיבים המנחים את התנהלותם הפרטנית שונים וניתן למצוא בהם קשת מגוונת של מניעים החל מחשבון אישי עם עמיתים למקצוע ועם המוסד בו הם פועלים וכלה בניגוח פוליטי של יריבים להשקפת עולם ו/או אמצעי לשיפור רמת-החיים, ע"י מציאת תומך כלכלי שעושה "בזנות האקדמית" שימוש לצרכיו. לעיתים האקדמיה היא תחילת דרך ההסתאבות ולעיתים היא מקום התכנסותם של מוכי האמוק, המסתופפים בה תחת כותרת ה"חופש האקדמי" וממשיכים באין מפריע במשוגותיהם. וישנם גם התועים: אלה שהתיאוריות המודרניות האנרכיסטיות, המקנות עפ"י "רוח הזמן" לגיטימציה לכל דבר אבסורדי ולכל מצב הזוי; ומשהשתכרו מהן, איבדו את היכולת לביקורת רציונאלית - בקורת הבוחנת את הלגיטימציה והמוסריות של מטרות רצויות והאמצעים להשגתן לפני שהיא בוחנת במי מדובר ועד כמה הדבר אופנתי. האקטיביזם השיפוטי בישראל הוא אחד מפירות הבאושים של התפתחות זו, בבחינת: רצה לברך, ויצא מקלל - מעשה בלעם הפוך, ועוד אתייחס לדברים בהמשך. שנות הגלות הממושכות תרמו את שלהן למציאות זו של ימינו. בצד הפגנת כושר הסתגלות ושרידות מפליגים שגילה העם היהודי בתנאים שאף עם אחר לא התנסה בהם ושרד, התפצל העם היהודי לערב-רב של זרמים ועדות, שכל אחד מהם עיצב לעצמו, סביב גרעין מרכזי אחד, וריאציה מקומית שהותאמה לדעת פרנסי הקהילה לתנאיה המיוחדים. בעבר סיבת הפיצול הייתה בעירה קושי לקיים קשר רצוף בים הפזורות ולעקוב אחר מרכז לאומי-דתי מוביל אחד לשמירת המורשת ולהשפעה רצופה על התפתחותה. מאז המהפכה התעשייתית ועוד יותר בעידן שלאחריה, הפך שימור הפיצול למטרה. כך משמרת מנהיגות מקומית וסקטוריאלית את מעמדה אולם בה בעת פוגעת באינטרס הלאומי הכולל. גם כאן לא במקרה דיבר בן-גוריון ערב הקמת המדינה ומיד לאחר מכן על הצורך בכור היתוך ועל שבירת מסגרות עבר והחלפתן במסגרות ממלכתיות כוללות חדשות, אלא שלא תמיד הובן ולא תמיד, חרף השפעתו העצומה בישוב באותם זמנים, הצליח להגשים את היעדים שהציב לעצמו מתוך ראייה היסטורית עמוקה והבנה מפליגה של הדינאמיקה הקבוצתית בכלל ובעם היהודי בפרט. הציונות המדינית ולאחריה הציונות המגשימה, שמוקדן עמדה במשך מרבית המאה ה- 20 תנועת העבודה, בקשו להתמודד עם הפיצול שיצרה הגלות בעם היהודי². הפיצול נתפס בטעות כ"שלטון הרבנים" על שום מעמדם המיוחד בקהילה. אלא שאין להעלות על הדעת שקהילה שומרת מסורת, שנהגה כך כדי לשרוד בסביבה עוינת, ללא מסגרת מדינית או ארגונית אחרת שתיתן חלופה מנהיגותית טובה יותר לצרכים השוטפים של הקהילה, תוכל אחרת. ואכן, בעידנים מוקדמים כתור הזהב בספרד, שבהם חיו קהילות יהודיות גדולות ועשירות במדינות שאיפשרו לפרנסי קהילה שאינם תמיד רבנים, בזכות עושרם ו/או מעמדם לפני השלטונות המקומיים, להיות לפה לקהילה ולצרכיה השוטפים. כך הפכו אלה להיות גם למנהיגים המובהקים של הקהילה. במקרים מסוימים נתמזגו בהם "כתר מלכות" ו"כתר תורה", ובאחרים נוצרה הפרדה בין השנים. ככל שחלף הזמן בגלות וגדל הפיצול בין העדות, הלך וקפא הלכה והתקשחה עמדתם של הרבנים בכל הנוגע לאופן שבו יש לקיים את ההלכה בגלות - שימור ההלכה כפשוטה או פרוש חכמים במענה לצרכי היחיד והחברה המתפתחים. מהבדלי גישות אלה נגזר גם היחס של חלק מהרבנים, חלקם מן המשפיעים והחשובים ביותר באותה תקופה, כלפי תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי - הציונות. הציונות קמה במענה לסכנות הקיום הפיסי שרחפו על העם היהודי, ושאבה תעצומות מתנועות השחרור הלאומי באירופה של המאה ה- 19³. תחושת הדחיפות והרצון לנצל את רוח הזמן להגשמת פתרון מדיני בהקדם האפשרי, נתקלה בקשיים ועכבות. על-כן פרשה הציונות בטעות את המצב ברחוב היהודי "כשלטון הרבנים", שיש בו איום על דרך ההגשמה, ולימים כונו אלה "הרוח הגלותית". הציונות המגשימה חיפשה פתרונות להשתחררות מרוח הגלותיות ומצאה אותם באידיאות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות ובליברליזם החדש, ששטפו באותם ימים את אירופה. במאבק זה קידש הצורך המיידי לא פעם את ראית העתיד. הציונות "מחקה" מהתרבות שנבנתה בהשראת מהלכיה ותוצאותיהם, רבים מערכי העבר של העם היהודי - מסורת, ערכים, תרבות, נרטיבים, אפוסים ואתוסים, ובקשה ליצור "יהודי חדש". היא נגעה ביסודות החינוך ופעלה ליצירת עולם מושגים חדש, שהעדיף לעיתים קרובות מקורות לא יהודיים כ"תרופה" לרוח הגלותיות והעדיפה אותם על המקורות היהודיים השורשיים; בכך הרחיקה לכת לא פעם ושפכה את התינוק עם המים. רבים התעלמו אז ומתעלמים גם כיום מהעובדה שאבות הציונות המגשימה באו ברובם המכריע מבתים ומשפחות יהודיים מסורתיים. חלק לא מבוטל אף חונך ב"חיידר" בימי ילדותו המוקדמים. יסודות אלה נטמעו בנפשם ובתובנותיהם והשפיעו על דרכם, על החלטותיהם ועל יכולתם לאזן אינסטינקטיבית בין הרצון להשתחרר מעול "הגלותיות" לבין הצורך לשמר את היסודות היהודיים של העבר כבסיס לתקומה הלאומית העתידית. המאבק בין חדש לישן שהיה חריף וממושך, גרם לעם היהודי נזקים קשים. בין היתר השריש בקרב לפחות שלושת הדורות הראשונים של הישוב היהודי בא"י את הבריחה כמעט מכל מה שהוא יהודי (ועל-כן "גלותי"), אם אינו ממוקד בהיסטוריה מדינית של הריבונות בארץ-ישראל. את ההתבוללות הגלותית לרוב מאונס, בגלל לחץ חברתי, כלכלי או קיומי אחר, החליפה התבוללות מקומית מרצון. מלוא השפעותיה של התבוללות זו לא נכרו בתחילה משום שהמנהיגות שהובילה אותה, בעצמה, הייתה ספוגה יסודות יהודיים שבאו לה מן המשפחה והסביבה שבה גדלה ולמדה רובה. "המרד" הרציונאלי לא מחק לחלוטין את המשקעים האמוציונאליים, את הזיקה התרבותית ואת הערכים שהופנמו בילדות. אולם, בדורות מאוחרים יותר, שצמחו כבר מחוץ לאותן השפעות ממתנות או מאזנות, חילחלה ההתבוללות מרצון לכל תחומי החיים ובראש וראשונה לחינוך הממלכתי, ולימים הפכה מטרה לעצמה. במקום לחפש את המשותף לכל זרמי היהדות ולעצב הוויה משותפת חדשה ורחבה ככל האפשר, עסקו בהדגשת המפריד. במקום פשרה מתוך זיקה - קשה למימוש ככל שתהיה - נולדה דמוניזציה מתוך ניגוד וזרות. רעה חולה זו הייתה משותפת ועודנה משותפת לכל הזרמים ביהדות, וכל זרם בנה לה הצדקה משלו: חילונים - אנטי דתיות טוטאלית עד כדי שנאת כל מה שמקורו במסורת היהודית; ודתיים - דחיית הקץ וציפייה למשיח, תוך הסתגרות גטאית מכל מה שהוא ממלכתיות יהודית חדשה. גם כאן אין זה מקרה שבן-גוריון ובני דורו הבינו והסכימו שישנם נושאי-מחלוקת שעדיף שלא להכריע בהם הכרעות דמוקרטיות פורמאליות דחוקות, ואילו ממשיכי דרכם כיום, דוחקים את הקץ בשם הדמוקרטיה הפורמאלית, גם בכנסת וגם בבתי המשפט... . מבחינה זו, אף שאינני דתי, דומני שהציונות הדתית מצאה את הנתיב הקרוב ביותר ל"דרך המלך" הדרושה לנו עתה כאז; קרוב, אך עדיין לא מספיק ולא שלם. תנועת העבודה, שעמדה בראש הישוב היהודי בארץ-ישראל בעת ההערכות להקמת המדינה ובשעת הקמתה, מיקדה את כל משאביה הרוחניים במהלך היסטורי זה וברצון להבטיח את שליטתה בישוב במהלכו וגם לאחריו. תוך כדי הגשמת אלה שכחה לדאוג ל"יום שאחרי" גם מבחינות אחרות, בראש וראשונה בשאלת יהדותה של המדינה שתקום ויהדותה של החברה שתחיה בה. מנקודת ראות זו להערכתי, קיבל בן-גוריון בשעתו את תוכנית החלוקה, הואיל שסבר שהדבר יקדם הכרה בינלאומית בזכותו של העם היהודי למדינה. תוכנית החלוקה הייתה לדעת מנהיגי הישוב בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה ה- 20, צורך שעה. בדיעבד יש מקום להרהור ולערער על אסטרטגיה זו. אלא שמה שהיה אז צורך-שעה, הפך ברבות הימים ל"צו מוסרי עליון" שאין להרהר עליו ואין לערער עליו. מאמצי גישה זו שכחו שעקרונות אינם משתנים בגלל צרכי השעה, וזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל היא עיקרון מוביל ביהדות ובציונות ולא קוניוקטורה-אידיאליסטית-אוטופית. בעצם קבלת תוכנית החלוקה הובלעה שגיאה לאומית-היסטורית ו"הסתנוורה" מהברקתה שלה. בדיעבד השגיאה המכרעת לא הייתה בעצם קבלת תוכנית החלוקה, משום שהערבים תיקנו משגה ישראלי זה על-ידי-כך שדחו את ההצעה ויצאו למלחמה כוללת. אלמלא שגו בכך, הייתה הסכמת ישראל לתוכנית החלוקה הופכת לשגיאה המכרעת. ישראל התעקשה להמשיך ולשגות: שגיאתה הבאה, הנמשכת עד עצם ימים אלה, הייתה שלא הסתלקה מהסכמתה לתוכנית החלוקה לאחר שהותקפה ע"י הערבים ב-1948. כך יצרה את המצב ללא מוצא שבו אנו נתונים כיום, משום ש"שתי מדינות לשני עמים" בא"י המערבית, היא סיסמא שאין לה משפט קיום ריאלי. השגיאה האסטרטגית לוותה בשרשרת של שגיאות מדיניות ואופרטיביות, שכולן יחד חוזרות שוב ושוב וניצבות לפתחה של ישראל, בראש וראשונה בגלל התנהלותה שלה. הציונות מיקדה את שאיפתה להגשמה לאומית בא"י משום שהעם היהודי לא הסכים לקבל שום תוכנית אחרת; לא באוגנדה, לא בארגנטינה, לא בבירוביג'אן או במקום אחר. היסוד הארץ-ישראלי בהשקפה הציונית אינו נובע משיקול מדיני טהור, אלא מיסודות אידיאולוגיים, לאומיים-היסטוריים ודתיים. בתוכנית החלוקה נטמנו מספר מוקשים, שלא על כולם השכילה הציונות המגשימה לעמוד מראש או מבעוד זמן. בן-גוריון עצמו הכיר חלקית בשגיאה החמורה ביותר, והתבטא לימים שאי-כיבושה של ירושלים כולה, לרבות ירושלים העתיקה, במלחמת השחרור, היה "בכייה לדורות". תובנה זו הייתה חלקית בלבד, ובן-גוריון לא המשיך באותו הגיון את חשיבתו הלאומית-היסטורית. מולדתו ההיסטורית של עם ישראל ברובה המכריע אינה נמצאת לאורך רצועת שפלת החוף של א"י אלא בהרים שבמרכזה ובצפונה, עם ירושלים כמוקד. אם אנו באים לנמק ולהצדיק - לעצמנו ולאחרים - את חזרתנו לא"י דווקא, איננו יכולים לעשות זאת בשטחי ת"א וגוש דן. על חשיבותה של תפיסה זו ועל עוצמתה ניתן לעמוד היטב מהתרוממות הרוח שאחזה בעם היהודי בארץ ובתפוצות, כאשר במלחמת ששת הימים שוחררו ירושלים ואזורי יהודה והשומרון משליטה ירדנית ועברו לשליטה מדינית ישראלית. שום הסבר אחר אינו מניח את הדעת כאשר בוחנים תופעה זו, את העלייה לישראל לאחר האירוע ממדינות המערב ואת עוצמת ההתלהבות ליישוב אתרים אלה בשנים הראשונות לאחר המלחמה. רק משהפכה הספונטניות הלאומית, לפוליטיקה בגרוש מקומית, הלכו הדברים והיטשטשו, הלכו ונשחקו. מערכת התחושות שבאה אז לידי ביטוי מוחצן מסוגים שונים, לא הושפעה ואינה מושפעת גם כיום מ"שיקולים מדיניים או משפטיים" מלומדים. מלחמת ששת הימים נוהלה עדיין ע"י ממשלה שבמוקדה עמדה תנועת העבודה. התנהלות המדינה בעת המלחמה, והתנהלות הממשלה בשנים הראשונות שלאחריה, במיוחד בשטחי איו"ש, מעידים על עומק הזרות ומידת הניתוק של השיקולים הממלכתיים משיקולים לאומיים-יהודיים. מדיניות ההגירה של דיין, התוכנית המדינית הקרויה על שם אלון וההססנות של ממשלת אשכול - כולם מעידים על בלבול מדיני ועל חוסר הבנת משמעותו של האירוע במונחים של תחיה לאומית-יהודית היסטורית בא"י. לכן, גם אין זה מקרה שהתנועה הדתית לאומית הפכה לגורם המניע המרכזי ביישוב יהודים בכל שטחי א"י ההיסטורית. רק לה היו הפרספקטיבה ההיסטורית ותעצומות הנפש שנדרשו לכך. קב' מצומצמות במפא"י ובאחדות העבודה, שחשבו מחשבה לאומית דומה, ויסדו במשותף את תנועת א"י השלמה⁴. כאשר אנו מתבוננים בהתנהלותם של ציבורים שונים בישראל בקשר לסוגיית השליטה על א"י, ישראל כמדינה יהודית והסדרים מדיניים שמשמעותם עשויה להיות ויתור על שליטה וישיבה ברוב שיטחה של א"י ההיסטורית, קל להבחין שהעמדות המדיניות ה"וותרניות" חופפות במידה מדהימה את ריחוקן של הקבוצות המחזיקות בהן מהיסודות ההיסטוריים, התרבותיים והלאומיים של העם היהודי - זהו כיום הפרוש האמיתי היחיד של ההבדל בין ימין לשמאל בישראל. לכן, גם אין זה מקרה שהברית הפוליטית ההיסטורית בין מפלגות דתיות, במיוחד הציונות הדתית -לאומית, לבין השמאל בישראל פגה. כ"כ אין זה מקרה שגוש הימין בישראל כולל כיום מלבד שאריות הרוויזיוניזם וקבוצות ליברליות, מפלגות דתיות, ומפלגה כ"ישראל ביתנו"⁵.