מצד אחד – דובאי. סיפורי אלף לילה ולילה, המרקיעים את כל שחקי הדמיון. תנועה מתמדת. תעוזה. תחכום. הערמה. העמדות פנים. ערמומיות. סיכול ממוקד. מטרה שמקדשת כל אמצעי.
מצד שני – עזה. גלעד שליט. מים עומדים. אפס תזוזה. אפס תוצאה.
לכאורה, אין מקום להשוואה ואין לה בסיס. ובכל זאת – אזלת היד המביכה של ישראל לא נובעת רק מהיעדר יכולתה לקדם את סיכויי שחרורו מהשבי אלא אפס המעשה – על-פי מבחן התוצאה, השקוף, האכזרי, המדויק - להפוך את חייו לנסבלים, לאנושיים.
עד היום ישראל לא הצליחה להביא לביקורו של נציג של הצלב האדום את שליט. היא לא העבירה אליו חומרי קריאה, כדי שלא ישתגע. היא הותירה את העברת מכתב מהוריו ברצון הטוב של שוביו או האחראים עליהם. היא לא יצרה שום מנוף לחץ שיניע ויאיץ את המשא-ומתן על שחרורו. ישראל יושבת חסרת-אונים נוכח ארגון המרצחים ששבה את שליט. הדברים נאמרו ונכתבו. אין בהם חידוש, אבל אולי יש בהם תזכורת.
ישראל, מעצמה גרעינית (על-פי פרסומים זרים) שמשום עוצמתה מהרהרים אויביה שבעים ושבעה הרהורים על אודות כדאיות חרחור מלחמה נגדה, מגלה רפיסות וחולשה לא ייאמנו נוכח ארגון מרצחים דל אמצעים.
הפעולה הנועזת של חיסול מחמוד אל-מבחוח, אשר מדי יום מתבררים (מתברברים?) היקפה, ממדיה, מספר המשתתפים בה וסייעניהם - לא קידמה אף לא בקצה ציפורן הזרת את שחרורו של שליט, אף שהנרצח היה מבכירי הארגון המחזיק בו. האם במקום להעניש כדי לנקום, לא עדיף לרכז מאמצים בניסיון להשיג מידע על שליט מזה ולאפשר לו לקבל משלוחי-מנות מהבית מזה?
בכפוף להנחה לפיה יש דברים סמויים מן העין – האם טוב שכך? – שמתרחשים, כמשוער, ב"צינורות" שונים בעניינו של שליט, יש מקום וטעם לסייג את הקביעה כי שום דבר לא קורה בעניינו, ובכל זאת, הוא עודנו שם. עמוק בתוך האלף השני לספירת ימי שביו.
האמת המרה, המעציבה ובמידה מסוימת – המקוממת ומעליבה, היא שישראל נמצאת כיום, כמעט ארבע שנים לאחר שביו של שליט, בדיוק באותה נקודה שבה נמצאה ביום הראשון לחטיפתו: חסרת אונים, תלויה בחסדי זרים ובניסיונות התיווך הבלתי מספיקים שלהם, מבוזה, מושפלת, נאלצת לשלם מחירים בלתי סבירים (גם אם הכרחיים לדעת רבים, ואני, מודה ומתוודה, ביניהם) 'על הנייר', רק כדי להיווכח פעם אחר פעם, שגם הנדיבות המופלגת שלה נענית בסירוב עיקש, נחרץ, המחריף ומעמיק את חולשתה של ישראל ומרחיק, לחרדתנו, את יום שחרורו של גלעד שליט "הילד של כולנו" בכלל ושל הוריו, אביבה ונועם, בפרט. עד מתי?