"לנבחר ציבור יש אינטרס מובהק בסיקור תקשורתי של פעילותו, על אחת כמה וכמה סיקור תקשורתי אוהד, ולפנינו דוגמה נוספת לפניה המגוונות של טובת הנאה". כך אומר (24.8.22) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, בפסק הדין בערעורה של סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום. מדובר אומנם באמרת-אגב ולא בהלכה מפורשת של בית המשפט העליון, אך יש לה משקל רב מול תיק 4000 - בו הטענה שהיא שסיקור אוהד לבנימין נתניהו באתר וואלה היה טובת הנאה העולה כדי שוחד. יודגש, כי ההגנה במשפט נתניהו טוענת שלא התקיים אף אחד מיסודות השוחד: הסיקור לא היה מוטה לטובת נתניהו אלא דווקא עוין לו; הוא לא התערב בהחלטות הרגולטוריות בנוגע לחברת בזק, שהייתה אז הבעלים של האתר; והחלטות משרד התקשורת בעניינה של בזק היו ענייניות וחלקן אף פגעו בה. עוד נטען, כי שאול אלוביץ - בעלי בזק באותה עת - התערב בתכני וואלה בנוגע לנתניהו כדי שהאתר יהיה מאוזן יותר וכדי שלא להרגיז את נתניהו, שהיה אז שר התקשורת, אך לא כמתן שוחד. אחד הטענות של תומכי נתניהו היא, שאין תקדים להעמדה לדין של פוליטיקאי בנוגע לאופן סיקורו התקשורתי ושמדובר בהתערבות מסוכנת ופסולה בחופש העיתונות וביחסים שבינה לבין נושאי סיקורה בכלל ופוליטיקאים בפרט. דבריו של עמית - אשר זכו לתמיכתם של השופטים ענת ברון ואלכס שטיין - שומטים את הקרקע מתחת לטענה זו. הוא קובע במפורש, שגם סיקור חיובי של פוליטיקאי עשוי להיות טובת הנאה. הדברים נאמרים בהתייחסותו של עמית לדרישתה של קירשנבאום מעמותת איילים והמועצה האיזורית מגילות, אליהן הפנתה כספים קואליציוניים של ישראל ביתנו, להעביר כספים לאתר ברוסית "יזרוס". בפועל העבירה המועצה לאתר מיליון שקל באמצעות קיבוץ קליה, שהתקשר עימו בהסכם פיקטיבי. עמית מסביר, כי עניינה של קירשנבאום באתר היה בכך שהוא פנה ליוצאי ברית המועצות - קהל המצביעים של ישראל ביתנו - והיא ביקשה לחזק את תדמיתה שלה ואת תדמית המפלגה. עמית מוסיף: "המפלגה פרסמה באתר בעיקר לקראת מערכות בחירות, כאשר על חלק מההסכמים שנערכו בין המפלגה לבין האתר חתמה המערערת בשם המפלגה. מכאן מובנת החשיבות שייחסה המערערת לאתר והסיבה בשלה חפצה להיטיב עימו. לנבחר ציבור יש אינטרס מובהק בסיקור תקשורתי של פעילותו, על אחת כמה וכמה סיקור תקשורתי אוהד, ולפנינו דוגמה נוספת לפניה המגוונות של טובת הנאה". עמית גם מזכיר את עיקרי הפסיקה בנוגע לעבירת השוחד, במה שהוא מכנה "המדריך המקוצר לעבירה זו", שלדבריו יש לה פנים רבות ומגוונות. בין היתר הוא מציין: יש צורך להראות קשר בין המתת לבין פעולה הקשורה בתפקידו הציבורי של המקבל; פעולה זו יכולה להיות גם מחוץ לתחום סמכותו של העובד, ובלבד שיש לה זיקה לתפקידו; אין צורך להוכיח שהמקבל נתן תמורה כלשהי; העבירה מתקיימת גם אם לצד המניע המושחת קיים מניע כשר מצידו של הנותן; השוחד אינו בא לידי ביטוי בערכו של המתת אלא "בהנאה הגלומה במתת מן הבחינה האובייקטיבית"; אין צורך להוכיח שהשוחד ניתן תמורת פעולה ספציפית, אלא הוא יכול להיות גם בבחינת "שלח לחמך" בתקווה לקבלת תמורה עתידית; אם הוכח קיומו של מתת, קיימת חזקה - אותה יכול לסתור הנאשם - לפיו הוא היה בבחינת שוחד; והענישה אמורה להיות מאסר ממשי.