פרשת
הרב מרדכי אלון ושורת האירועים שהתרחשו סביבה התאפשרו, ללא ספק, כתוצאה מהצטברות ארוכת שנים של גורמים ונסיבות שונים ומגוונים. מקרה זה מחייב העלאת שאלות נוקבות הנוגעות לפגיעה מינית ולניצול לרעה של ייחודיות הקשר שבין רב לחסידיו. אולם לצד שאלות אלו חשפו הזעזוע שעוררה הפרשה והתגובה הכמעט-היסטרית בסגנון "אחרית הימים" שיצאה מקרב מגזרים שונים בציבור הדתי-לאומי, בעיקר בני הנוער, את עומק הבעייתיות הנעוצה בדרך שבה התפתחו מרכיבי הכוח והסמכות בתפקידם של רבני הקהילה.
תפקיד הרב, ביסודו, אינו אלא הוראת תורה לקהילתו - קהילה שכל אחד ואחת מחבריה מחוייב להבנת התורה כמו גם ללימודה הסדיר לאורך כל שנות חייו. מצוות תלמוד תורה וכן האמונה שבמעמד הר סיני ניתנה התורה לעם כולו - לא רק כקולקטיב אלא גם כפרטים, משקפות ומבססות תפיסת עולם ברורה של אחריות אישית. תפיסת עולם זו מעצימה את כוחו של היחיד ובו בזמן תובעת ממנו - או ממנה - לגייס את מלוא משאביו האינטלקטואליים להתעמק בתורה ולהבינה באופן עצמאי, מתוך חירות ואחריות אישית.
בלימוד התורה, אין מקום למתווכים או לשליחים. מורה התורה משרת כמנחה וכמדריך, אך אינו יכול למלא את מקומו של התלמיד ולשחררו מאחריותו להבינה בעצמו. שאם לא כן, הייתה התורה ניתנת מראש רק ליחידי סגולה והחובה ללמוד אותה הייתה מוטלת על אליטה זעירה בלבד. המסע שעורך התלמיד במשעולי התורה והכיוון בו הוא בוחר לפסוע הינם נחלתו בלבד. לרב, כידען מנוסה, יש מקום בהכוונה והדרכה, אך האחריות לקביעת הדרך חייבת להישאר בידי כל אדם ואדם שניחן על-ידי הקב"ה בבחירה אישית, עם כל האחריות הכרוכה בכך.
הייסורים העזים שעברו על חסידי הרב אלון עם חשיפת ההאשמות נגדו והלשון האפוקליפטית בה נקטו כדי לבטא את עוצמת תחושתם, מעידים על ליקוי חמור בתפיסתם את תפקיד הרב. לא פחות מכך העידו הדברים על האופן המשובש בו מבינים חלק מהרבנים את תפקידם וגבולות סמכותם. אנחנו חיים בתקופה המציבה בפני המסורת היהודית אתגרים יסודיים. האם הרעיונות והמנהגים שגובשו במשך יותר מ-3,000 שנה ימשיכו לעורר מחויבות והשראה גם בעידן בו ערכי יסוד תפיסות עולם מוטלות בספק ומתחלפים באופן תדיר?
היהדות בת זמננו הציבה, כידוע, תשובות שונות לשאלות אלו. ישנם יהודים שבחרו לאמץ באופן מוחלט את ערכי המודרניות ואת רעיונותיה; המסורת הדתית אינה רלוונטית עבורם מבחינה רעיונית ואין הם רואים בה סמכות מוסרית או ערכית. מנגד, החרדים בחרו, לרוב, שלא להתמודד כלל עם האתגרים הללו. הם מבקשים להימנע ממגע עם החברה המודרנית ומהשפעתה ועושים זאת באמצעות מיסודו של בידוד תרבותי, חברתי, כלכלי וטכנולוגי, ולעתים אפילו גיאוגרפי ולשוני.
הגישה השלישית, המאגדת בתוכה חלקים נרחבים של העם היהודי ובתוכם הציונות הדתית, ביקשה להשתלב בעולם המודרני מבלי לוותר על מימושה של המסורת הדתית היהודית. הדרכים שגובשו כדי ליישב בין המסורת העתיקה למציאות ימינו משתנות מקהילה לקהילה ומזרם לזרם. אבל המשותף לנוקטים בגישה זו הוא החיפוש אחר סינתזה שתאפשר להשתמש במעלותיו של העולם המודרני לעיצובם העדכני של חיי הלכה שלמים - על הרעיונות, התכנים, המשמעויות והמנהגים הגלומים בהם.
גיבושה של סינתזה כזו דורש מאמץ אדיר ולמידה מרובה. הוא מצריך ניסוח אידיאולוגיה דתית המקבלת את ההיגיון שבתפיסות המודרניות ומלמדת כיצד לחבר בין שני העולמות ואיך ניתן לכונן מערכים של סדרי עדיפויות ביניהם. היא מחייבת הכשרה מתאימה שתלמד כיצד ניתן לשמור על פתיחות וכיצד ליישמה בבית מדרש פתוח שבו ריבוי הרעיונות יאפשר לכל זרם, קהילה ופרטים לשמר את סמכויותיהם. הוא דורש אומץ לשאול שאלות, להעלות ספקות ולהתמודד עם אי-הוודאות המאפיינת, כידוע, תהליכים של יישוב סתירות.
למרבה הצער, למרות שהציונות הדתית, כמו גם חלק מהזרמים האחרים הדוגלים ברעיון השילוב, בחרה לבדל עצמה מן החרדים, היא לא הצליחה לייצר תשתית אידיאולוגית שתצדיק את ההבחנה אותה היא מבקשת לעשות. בעוד המדע והטכנולוגיה המייצגים את העולם המודרני אכן התמקמו היטב לצדה של תורה, הערכים והרעיונות המוסריים שמציע העולם המודרני נותרו, מבחינת הציונות הדתית, גורם עלום שמקומו בעולמה אינו ברור. ערכים אלו, מפתים מצד אחד ומודחקים מצד שני, פשוט זכו להתעלמות מוחלטת. מקומם בסינתזה אותה שאפה הציונות הדתית לגבש לרוב לא נדון, לא הוברר, וממילא גם לא הוכרע.
עדות מתמשכת לכישלון זה ניכרת בחינוך התיכוני והגבוה שמעניק המגזר הציוני-דתי לבניו ולבנותיו. החינוך בישיבות התורניות, במדרשות ובאולפנות לוקה בחסר גדול: תוכניות הלימודים והמסד הרעיוני המוצעים לתלמידים אינם מכשירים אותם להתמודד, אינטלקטואלית וערכית, עם אתגרי המודרנה. בוגרי החינוך הציוני-דתי מוצאים עצמם פעם אחר פעם נתונים בזירות פעולה שאיש לא הכין אותם להתמודדות עמן. בלימודי התורה שלהם אין מספיק העצמה אישית והם אינם זוכים להכשרה לחשיבה עצמאית ולביקורתיות הנדרשת כדי להתמודד בהצלחה עם הסתירות הערכיות והרעיוניות שמציב העולם המודרני. בהיעדר הכשרה לחשיבה עצמאית, הם נאלצים לוותר על אותה חירות מחשבה הנדרשת מכל לומד תורה, ולא במקרה הם מוצאים, בסופו של דבר, מפלט וחסות אצל רבנים, שבעזרת איזון נכון בין ידע וכריזמה מספקים להם את התחושה שאין מה לדאוג, ושהכל יהיה בסדר.
אין זו דרכה של תורה ואין זה תפקידו של הרב. זהו תהליך שמעוור את התלמיד והופך את הרב למושיעו. זהו מדרון שבתחתיתו משכנע הרב את עצמו שללא הישועה שהוא מציע, איש לא ישרוד. זוהי הדרך לפרק בלמים ולהפר איזונים, לאבד את בוחן המציאות ולמשוח משיחי שקר ואלילים. הטרגדיות סביב פרשת אלון רבות מספור. הכישלון החריף אותו היא משקפת מחייב אותנו לבחור בדרך אחרת. אנחנו חייבים ליצור תוכניות לימודים חדשות המדגימות שיח חדש בין המסורת למודרנה. עלינו לוודא שאנחנו מציבים בקרבנו רבנים שהם מורים, ולא נביאים האוחזים באמת אבסולוטית כלשהי. עלינו לברר שמוסדותינו מיצרים מערכות של בקרה ובלמים ומציבים בפני התלמיד מורים בעלי דעות שונות המתווכחים ביניהם ברוח של 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים'. עלינו להפקיד את הוראת התורה בידי אלו המעודדים אותנו להתווכח עמם ולפתח יכולות של חשיבה אישית וביקורתית.
אמת, כדי לקיים חיים דתיים בעולם המודרני וכדי לנווט נכונה בין העולמות אנחנו זקוקים למורים דגולים ולמדריכים כריזמטיים. אולם אל להם להאפיל על אחריותו האישית של היחיד בלימוד התורה. אל להם להאפיל על התורה עצמה.
