לאחר הגשת כתב אישום קיים חשש מובנה מהעלמת רכוש הקשור לעבירה, ולכן אין לדרוש מן המדינה להוכיח שקיים חשש קונקרטי שכזה. בית המשפט יכול לחלט גם את רכושו של שכיר בחברה, שהאישומים נגדו מתייחסים למעשיו כאורגן שלה. כך קובע לראשונה (10.11.22) שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון. לצד זאת, הוא אומר שעל המדינה להגיש בקשות חילוט הגיוניות ולא לנקוב בסכומים בלתי אפשריים. החוק קובע, כי לצורך חילוט זמני לפני הגשת כתב אישום, על המדינה להגיש בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז. יש לצרף אליה תצהיר לפיו "יש יסוד סביר להניח שהרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להיעלם או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט". כאשר הבקשה מוגשת במעמד צד אחד, הרף גבוה עוד יותר ועל המדינה להצהיר שקיים חשש לעשייה מיידית שתסכל חילוט עתידי. שונה המצב לאחר הגשת כתב האישום, סבור אלרון. "נקודת המוצא של המחוקק, הן לפני הגשת כתב אישום הן לאחר הגשת כתב האישום, היא שקיים חשש אינהרנטי כי יבוצעו פעולות לסיכול החילוט. משהוגש כתב אישום, בהתחשב בכך שאין מדובר עוד בחשוד, אלא בנאשם; בעובדה שהתגבשו, לשיטת התביעה, די ראיות על-מנת להעמידו לדין; ובשים לב לטיב העבירות שלגביהן ניתן להפעיל את כלי החילוט - המשמעות היא כי התגבשה תשתית ראייתית המאפשרת את מתן הצו, כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט. בשונה ממצב שבו הצו הזמני מתבקש טרם הגשת כתב אישום, לא נדרש להראות תשתית ראייתית קונקרטית המלמדת על חשש לסיכול אפשרות החילוט". בנוגע להיקף החילוט של נאשמים שכירים (כאמור, כאשר מדובר בעבירות לכאורה שבוצעו במסגרת עבודתם) אומר אלרון, כי המחוקק אינו מבחין בינם לבין נאשמים אחרים. הוא גם מזכיר, כי תאגיד אינו אלא ישות משפטית וכי הפסיקה כבר קבעה שיש חשיבות בהטלת אחריות פלילית על נושאי משרה בו, כך שלא יוכלו לחמוק מאחריות על-ידי גלגולה לכתפי התאגיד. אותו היגיון קיים גם בנושא החילוט, סבור אלרון: "אם אותם עובדים שכירים יהיו "חסינים" מפני חילוט רכושם, עבריינים יוכלו לעצב את פעילותם העבריינית בהתאם, וליטול מידה רבה מהאפקטיביות של כלי החילוט. זאת, כאשר התכליות שבבסיס החילוט, הקניינית וההרתעתית, יפות גם בעניינו של עובד שכיר. "...סמכות החילוט אינה נסוגה אפוא באופן מוחלט מפני מחיצות תאגידיות והיא אינה נסוגה גם מפני 'מחיצה' פרי דיני העבודה, ובפרט - סיווגו של אדם כעובד שכיר. דומה כי דרכו של עולם היא שהפשיעה, ודאי הפשיעה ה'מתוחכמת' ובכלל זה הפשיעה הכלכלית, פושטת ולובשת צורות שונות. לכלל צורות אלו יש לספק מענה מקום שבו סמכות החילוט, כפי שהיא מעוגנת בדין, מאפשרת זאת".

חילוט זמני מבכירה בחברת אלבר

לצד זאת, מדגיש אלרון, על בית המשפט להתחשב במעמדו של השכיר ובמיוחד בחלקו הנטען בעבירות, בבואו לקבוע את היקף החילוט. הוא דוחה את עמדת המדינה, לפיה ניתן לחלט מכל נאשם את מלוא סכום העבירות המיוחס לכל הנאשמים. זאת, במיוחד כאשר מדובר בצו זמני, וכאשר יש למנוע את הפיכת החילוט לכלי הרתעתי - בניגוד לכוונתו של המחוקק. אלרון קיבל את ערעורה של המדינה והורה לחלט זמנית (ברישום בלבד) 2.2 מיליון שקל מאירית פרנקו, שהייתה סמנכ"לית הכספים של חברת הרכב אלבר. החברה, פרנקו ואחרים מואשמים בהונאת ענק בתחום ייבוא הרכב בשנים 2015-2013, אשר לטענת המדינה הובילה לעבירות זיוף, מכס והלבנת הון בהיקף כולל של 400 מיליון שקל. בית המשפט המחוזי מרכז (השופט עידו דרויאן-גמליאל) הורה לשחרר את הכספים שנתפסו לפני הגשת כתב האישום, אך אלרון הורה שהם יישארו בידי המדינה. הוא מתח ביקורת על טענת המדינה, לפיה ניתן יהיה לחלט בסוף ההליך 400 מיליון שקל, אך החליט כאמור לאשר את החילוט בעניינה של פרנקו. את המדינה ייצגו עוה"ד מורן פורמן, רותם גולשטיין ויהושע מלק, ואת פרנקו - עו"ד אורן אדרת.