פרשת צו הקצרה ממשיכה את העיסוק המרכזי בסוגיית הקורבנות, שהֵחֵלה בפרשת ויקרא. הפרשה דנה בקורבנות לסוגיהם השונים: עולה, מנחה, חטאת ואשם, ובקורבנות המילואים של אהרון הכהן ובניו שהקריבו בשבוע הראשון לאחר חנוכת המשכן בראש חודש ניסן.
לכאורה מדובר בפולחן דתי טכני בלבד, ולא היא. ראוי לשים לב למילים "זאת תורת" הנסמכות לכל הקורבנות לחוד - וביחד בסיכום. הן חוזרות כמוטיב מַנְחֶה, ומצביעות על כך כי הקורבנות משקפים את פנימיות התורה והיטהרות האדם.
כבר פתיחת הפרשה מצביעה על הסמליות של הקורבנות ועל המשמעות הפנימית המתלווה אליהם. "זאת תורת העולה היא העולה". זוהי הנשמה המתעלה עם היטהרות הנפש מהחטאים בעזרת קיום התורה. כיצד? על-ידי הקרבת היצרים הבהמיים על מִזְבַּח הקדושה. "מוֹתר האדם מן הבהמה אַיִן". מבחינת מילוי היצרים והכניעה להם האדם אינו שונה מן הבהמה. רק ההתגברות על היצרים משקפת את ייחוד האדם ועליונותו השכלית. התורה ככלי נשק מובהק במלחמה נגד יצר הרע מביאה להיטהרות הפנימית ולהתעלות האדם.
שלוש פעמים בווריאציות שונות חוזר הפסוק "ואש המזבח תוקד בו". כבר בפעם הראשונה כשיהודי מתגבר על יצרו הוא חש בלהט הפנימי לדבר מצווה האוחזת בו מתוך הַעֲצָמָה אישית. אולם אין להפוך את התהליך לאירוע חד-פעמי. כדי לשַׁמֵּר את הלהט האישי, כדברי הפסוק בפעם השנייה שהאש "לא תכבה", יש צורך בתרגול נוסף. רק בפעם השלישית שהכניע את יצרו "אש
תמיד תּוּקַד על המזבח", על מזבַּח הקרבת היצרים השליליים, ויש לו ערובה לכך, שלא רק האש לא תכבה במובן זה שהוא יסור מן העבירה, אלא שלהט המצווה יתמיד בו כל חייו. לשם כך עליו לערוך מדי יום פעולת התנקות עצמית מהדשן, מהאפר של הבעירה. בדומה למשקולות התורמות לפיתוח הגוף, המצוות הן מכשיר לגיבוש האישיות, לפיתוחה ולהעשרתה. החלפת הבגדים במהלך הדישון אף היא סמל להתחדשות האישית.
ייתכן שהחזרה על הפסוק שלוש פעמים מרמזת על שלוש התפילות - שחרית, מנחה וערבית, המשמשות אמצעי מדיטטיבי להיטהרות פנימית. באמצעות התפילות האדם לוקח פסק זמן במשך היום מעיסוקיו השגרתיים, עורך מאזן נפשי על מעשיו, ומיטהר אל בוראו תוך חיבור מעמיק אל נשמתו.