תרבות של חיים

קוצים וייסורים השכול והיגון משתלטים הבוקר על שערי כל העיתונים, למעט הארץ. מותם של שני חיילי צה"ל ביום שישי האחרון מסוקר בהרחבה, על פני עמודים רבים. בעיקר מותו של רס"ן אלירז פרץ ואבלה של אמו מרים, פחות מותו של אחד מפקודיו, אילן סביאטקובסקי. יש להודות, סיפורו של אלירז פרץ הוא סיפור שלעיתונים המתמקדים ברגשות ולא במידע קשה לעמוד בפניו. אחיו הבכור של אלירז, אוריאל, נהרג בלבנון לפני תריסר שנים. אז התאבלה עליו אמו בסלון ביתה כשילדיה יושבים לצדה. אתמול המחזה חזר על עצמו, עם ילד אחד פחות. "אם כל המלחמות", קוראת הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות, והציטוט שפותח את כותרת המשנה לקוח מדבריה של האם מרים - "אלוהים אוהב את הבנים שלי"; "על אהבת הארץ", קוראת הכותרת הראשית ב"ישראל היום", המודפסת בגופן מיושן למראה, הד לימים שבהם אידיאל ההקרבה העצמית היה נפוץ יותר מאשר היום. בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מצוטטת האם השכולה, שאמרה אמש לעיתונאים שבאו אל ביתה: "אני לא רוצה במות ילדי", וגם: "הכל היה מאהבת ארץ ישראל", וגם: "הבנים שלי תמיד בחוד", וגם: "כל מי שחי בארץ הזו צריך לדעת שהיא נקנית בקוצים ובייסורים", וגם: "הוא הלך כדי שאני ועם ישראל נחיה פה". בצילומי האבל מלפני תריסר שנים נראה לצד האם בנה הצעיר, שנהרג שלשום. בצילומי האבל מאתמול נראה לצד האם בנה הצעיר עוד יותר, אליאסף. כמו שני אחיו הגדולים שנפלו בקרבות, גם הוא משרת בחטיבת גולני. עוד מוזכר באותה כפולת עמודים כי בשנים האחרונות, מאז מות בנה הבכור, עברה האם מרים מבית-ספר לבית-ספר והרצתה על חשיבות השירות הצבאי. מבחינת מדינה כמו ישראל, ששימור הסטטוס-קוו שלה תלוי בהקרבת חיי אדם על בסיס קבוע, האמונה של האם בצדקת הדרך של בניה לא תסולא בפז. העיתונים, באופן שכמעט אינו נראה לנו מוזר, משרתים את האידיאולוגיה הזו ככל יכולתם. הציטוטים התומכים בהקרבה אישית מודגשים ותצלום הנופלים מעטר את העיתונים כשלצדם סיפורים ועדויות על אופיים הטוב, חוכמתם, אומץ לבם ואהבתם את המולדת. אילו אם פלשתינית הייתה מאבדת את בנה למען המולדת, אחר-כך עוברת בבתי-ספר ברצועת עזה כדי לעודד את הילדים להצטרף לחמאס, מאבדת בן שני בנסיבות דומות ואז מדברת על חשיבות ההקרבה שלו, ניתן להניח כי בעיתונים שלנו היו מקדישים מקום למי שטוען כי לפלשתינים תרבות של מוות. כרזות מאולתרות עם פני המתים, שהפכו בן רגע לשהידים, היו משמשות עדות תומכת. כרזות השהידים שלנו הן העמודים הראשונים ב"ישראל היום", ידיעות אחרונות ומעריב, אך כשההקרבה האולטימטיבית, הדיבור בזכותה והערצת המתים באים מהצד הישראלי - הטענה החוזרת היא כי המניע הוא החיים.