אנשי הימין הקנאים משתמשים במושגים מן השואה, כאשר הם עושים משווים למצב בארץ: מינכן, נאצים, אושוויץ, יודנריין, יודנרט, קוויזלינגים - מופיעים בהקשר של התנגדות לכוונה לעשות ויתור לאויבינו, או להתייחס אליהם בפחות אלימות.
על מפות המושגים של הישראלים, בלי הבדל השקפה פוליטית - השואה היא קנה-המידה האולטימטיבי להוקעת הרוע הפוליטי. מאידך גיסא, השואה הפכה גם לביטוי האינסטינקטיבי הקיצוני של היצר הרע השטני, והפסיכופתיה של שנאה חסרת-מעצורים - בימין הקיצוני האנטישמי בחו"ל, ובימין הקנאי אצלנו. קיצוני ה"טוקבקיסטים" נזקקים יומיום לקללות מלקסיקון השואה, כדי לתאר את הערבים ואת ה"סמול", ואפילו אותי כבר שלחו פה חזרה לגטו ורשה... לא צריך להיות פסיכולוג כדי לחוש את מידת ההשתחררות ממתח שיש בצורך להתמודד עם האמת והזולת, את הרגשת הפורקן האלים, ואת הביטחון העילאי בצדקתו של מי שמטיח שואה בזולתו.
בניגוד לכך, השמאל הישראלי מבין שאסור להשוות את מעשי היהודים למעשי הנאצים. המקרים הבודדים שיחידים, לא מפלגות, עברו את הגבול הזה, ידועים דווקא משום שהימין סימן בינם ובין החברה את גבול הלגיטימיות, והוציאם מחוץ למחנה. דברי פרופ' ישעיהו לייבוביץ', שישראל ניהלה בלבנון מדיניות "יהודו-נאצית", הפכו לתמרור אזהרה ל"שמאל הציוני" שלא לעשות השוואות בין ישראלים לנאצים.
מכאן לקח השואה לשמאל: לא טוב לעמוד עם הפנים אל המגף.
מחקר אחר ההנמקות הפוליטיות מהשואה מגלה שככל שמישהו קנאי קיצוני יותר, כלומר קרוב יותר למנטליות של מחוללי השואה, כן הוא נזקק יותר לשואה. השיא, באוסף שלי, שייך ל"רפול" איתן, הגזען "עם תעודות" - כשחזר מביקור בדרום אפריקה של האפרטהייד, הכריז:
"אלה שאומרים שיש שם גזענות לא יודעים על מה הם מדברים. אז יש להם שתי מעליות, ללבנים ולשחורים. אז ככה הם רוצים"... ההשוואה שלו עם השואה היא זו:
"מחנות ההשמדה של הגרמנים ייחשבו כבתי הבראה של קופת חולים לעומת מה שיעשו לנו הערבים כאן אם ניחלש" (הארץ, 28.8.83). כדאי להתעכב על ההשוואה. ועוד מפיו:
"הרוצח הנורא ביותר של העם היהודי מאז היטלר הגיע לישראל, וחבורה של יודנראט עומדת דום לכבודו" (עם הגעתו של ערפאת לעזה, יולי 1994).
ואת ממשלת רבין כינה ח"כ
רחבעם זאבי (
ידיעות אחרונות 9.11.1993):
"ממשלת וישי". ושרון (בנובמבר 1994):
"בכל פעם שאני שומע את ההצעה הנוראה שהציע אייכמן לקסטנר וליואל ברנדט, של 'דם יהודים תמורת משאיות', עולה דמי לראשי. כאשר אני רואה היום את העסקאות שמבצעת ממשלה זו עם ראשי הטרור של אש"ף, מתוך אמונה אווילית שזה יציל חיי יהודים, אני מזדעזע באותה מידה".
בדוגמאות רואים שהשואה היא סחורה "חמה" בידי הקנאים. והקהל - מוכן לקנות בהתלהבות, כי זה מקבע את זהותו העצמית כקורבן, ופוטר אותו מהצורך להתמודד עם העובדה שהוא עלול לגרום קורבנות. אם תתעמקו בדוגמאות, תראו שיש בהן הצדקה למה שעשה - כעבור זמן קצר - יגאל עמיר. כאשר ממשלת ישראל היא "ממשלת וישי", חבורה של יודנראט ההופכת דם יהודים לסחורה זולה - המסקנה ברורה.
יצחק רבין לא נספה בשואה, אך אפשר לומר שהיה קורבנה של פרשנות קנאי הימין לשואה.
את הפרשנות והלקח שלי, אביא במילותיו של פרופ' יהודה אלקנה - בעבר ראש המכון להיסטוריה של המדע באוניברסיטת תל אביב ומנהל מכון ון ליר בירושלים - לאחר שראה חובה להציג את "תעודת היושר" שלו בנושא, כמי שעבר את אושוויץ (הארץ, אוקטובר 1988):
"...אני הולך ומשתכנע שלא תסכול אישי כגורם פוליטי-חברתי מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלשתינאים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי. ...מאושוויץ יצאו, בניסוח סמלי, שני עמים. מיעוט הטוען 'זה לעולם לא יקרה עוד', ורוב מבוהל וחרד הטוען 'זה לעולם לא יקרה לנו עוד'".
זה לעולם לא יקרה עוד!