זרזירי המקלדת (שלרובם חסר האומץ לחתום בשמם המלא) הגיבו, כצפוי, בחמת זעם, לסדרת מאמריה המאלפת של ד"ר בתיה רודד על החברה הבדואית בנגב. הם הרעיפו, בהזדמנות בלתי-חגיגית זאת, סטריאוטיפים מגונים על המגזר הבדואי כולו. בעודם עוסקים במלאכה בלתי-קדושה זאת, העליתי אנוכי בעיני רוחי אנשים ונשים, בדואים ובדואיות, בשר ודם: עמיתיי באקדמיה, תלמידיי ותלמידותיי בעבר ובהווה, מכרים וחברים. הדמויות דלהלן הן אך דגימה טיפוסית מתוך רשימה ארוכה-ארוכה של אנשים ונשים מן העדה הבדואית, שדרכינו הצטלבו בהקשרים אלה ואחרים.
ראיתי בעיני רוחי את פרופ'
עארף אבו רביעה, בעבר ראש המחלקה שבה אני מלמד, אנתרופולוג רב מוניטין, חוקר החברה הבדואית בארץ ומחוצה לה, שהקורסים שהוא מעביר באוניברסיטת בן גוריון על הרפואה הבדואית העממית, זוכים לפופולריות רבה בקרב הסטודנטים.
ואת אחיו
ח'ליל, חוקר בתי הדין השרעיים השבטיים בקהילה הבדואית.
ואת ידידי ועמיתי כאח לי, ד"ר
מוחמד אל-עטאונה, מרצה בכיר לדת האסלאם, המופקד על חטיבת לימודי המזרח התיכון בקמפוס אילת, וראש אגודת האקדמאים הערביים בדרום.
ואת עוזר ההוראה המוכשר שלי,
מנסור נסאסרה, השוקד כעת על תיזת הדוקטור שלו באוניברסיטת אקסטר באנגליה.
ואת שלוש בנותיו של ד"ר
יונס אבו רביעה (הרופא הבדואי הראשון בישראל):
ראוויה, עורכת הדין המוכשרת ולוחמת זכויות האדם והאזרח; ד"ר
סראב, חוקרת במכון לחקר המדבר בשדה בוקר, ומחברת הספר "
מודרות ואהובות" (סיפורן של נשים בדואיות משכילות); ו
ספא, תלמידתי המבריקה בעבר, ודוקטורנטית על סף סיום התיזה שלה על היסטוריה אורלית של נשים בדואיות במלחמת 1948.
ואת
אמל אלסאנע-אלחג'וג', שהייתה בעבר תלמידתי במכינה הקדם-אקדמית, וצמחה לתפארת כעובדת סוציאלית כריזמטית, והיא כיום מנהלת "אג'יק", המרכז היהודי-ערבי לשיתוף ולהעצמה.
ואת
אחלאם, מן העיירה הבדואית שגב שלום, שלמדה באוניברסיטת בן גוריון, בעידוד בעלה, בעודה מטופלת בשלושה ילדים רכים, והיא כיום יועצת חינוכית בעלת איכויות מרשימות.
ואת
נאדיה מתל-שבע, מורה ואם לארבעה, שבאה ללמוד בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה בבאר שבע, להשגת תואר אקדמי.
ואת
ואדחה, מפעילת מתנ"ס בעיירה ערערה בנגב, אשר בגיל 36, והיא אם לשבעה ילדים, אף היא לומדת להשגת תואר ראשון במרכז הלמידה של האוניברסיטה הפתוחה בבאר שבע.
ואת
אסמאא מן העיירה לקייה, צעירה נבונה ודעתנית, אחת מתלמידותיי המבריקות בעבר, העוסקת בפעילות חברתית התנדבותית בבית החולים סורוקה.
ואת
יוסרא מן העיירה לקייה, אף היא תלמידתי בעבר, כיום המנהלת העסקית של הפרויקט הפמיניסטי "
אריגת הנגב".
ואת
מנאל, תלמידתי בעבר במכללת "אחווה" ובאוניברסיטת בן גוריון, תושבת שכונת ה"כושים" ברהט (בעבר עבדים, כיום בני חורין), שכתבה בסתר סיפורים ושירים נוגים יפהפיים, והוציאה אותם אשתקד לאור בסיועה של נדבנית יהודיה-צרפתית.
ואת
יונס, תושב רהט, האופטומטריסט המיומן, בוגר אוניברסיטת פירנצה, מנהל סניף אופטיקה הלפרין בבאר שבע, איש רעים להתרועע ובעל מקצוע מן המשובחים.
ואת
ח'אלד אלסאנע, מנהיג מקומי צעיר, ראש המועצה המקומית לקייה, חבר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, איש חינוך במקצועו, ואדם מתון וידידותי.
אין כל אלה, כאמור, אלא מקבץ אקראי, מתוך גלריה רחבה של אנשים ונשים איכותיים, שהייתה לי הזכות להכירם ולהוקירם לאורך השנים. אני גאה להיות מורם, ידידם ובן שיחם.
והערה קטנה לסיום: לאט-לאט, אך בעקביות שאין לטעות בה, מתרחשת במגזר הבדואי מהפכה פמיניסטית שקטה. בדרך לא סלולה, ולעיתים בתמיכת בעליהן, חותרות נשים בדואיות צעירות להשכלה, להעצמה ולביטוי אישי וקבוצתי. מהלך זה יישא ברבות הימים פירות מבורכים.
שאלה פתוחה היא, היכן תהיה המדינה, היכן יהיה הרוב היהודי, כאשר תהליכים אלה יבשילו.
