למעלה משנה לאחר דיכוי המרד, ביולי 1944, דיווח העיתון הפולני "אינפורמציה וסכודניה אי נרובובה": "בשטחי הגטו לשעבר עדיין מסתתרות קבוצות קטנות של יהודים, אשר זה שנה ומעלה מסתתרים במקלטים מתחת למרתפי הבתים השרופים. הם מוצאים להורג בו במקום. במחצית יוני [1944] שוב גילו מקלט עם שלושה יהודים, שתוך התגוננות ברימונים הרגו שלושה ז'נדרמים. מתוך נקמה הוציאו הגרמנים להורג 25 יהודים, שגילו אותם קודם לכן וצירפום לקבוצות יהודים בני חוץ לארץ [שלא נרצחו בדרך כלל]. פועלים העובדים בפירוק בניינים מוצאים לא פעם נשק, כסף, דברי ערך".
בשטח המברשתנים לשעבר נותרו מיד לאחר המרד כ-500 יהודים, רובם ללא מסתור וללא מזון. באורח פלא הצליחו בודדים מהם לשרוד מספר חודשים ולמצוא לבסוף מחסה בצד הארי.
אחד מהם היה המהנדס ב. גולדמן, אשר מצא מקלט עם רבים מן השורדים בבתים שאיכשהו עדיין עמדו חלקית על תילם ברחובות ואלובה ושוויינטוירסקה. באחד הימים שמעו המסתתרים קולות בגרמנית ממש מתחת לקומה בה התחבאו. השיחה הגיעה לאוזניהם במקוטע, אך את המילה החשובה ביותר שמעו: "שפרֶנגן" - לפוצץ. הם ידעו שאם יישארו במקום - ייהרגו מיד. לכן, למרות הסכנה להיתפס, החליטו לצאת במהירות מהבניין. "לשווא התאמצתי לאחר מכן לשחזר את מחזה הירידה, ההידרדרות או ההתעופפות מן המדרגות ההן", כתב גולדמן. הם הסתתרו במרתפים וישבו שם רועדים מפחד עד הערב.
למחרת עברו דרך הריסות הקומה הרביעית של הבניין אל שוויינטוירסקה 36. הייתה שם קבוצה נוספת של שורדים, אשר קידמה בסבר פנים יפות את המצטרפים ואף חלקה עימם את מזונה הדל. המיקום איפשר להם להציב תצפיות ולהימלט מיידית בשעת סכנה. גולדמן ניצל את כישוריו והצליח להעביר חוטי חשמל, וכך יכלו המסתתרים לבשל בלילות על כיריים חשמליים. ביום היו יוצאים למרפסת הצופה של גן קרשינסקי שמעבר לחומה, שוכבים בשמש ופולים את הכינים מבגדיהם. לעומת זאת, הניסיון ליצור קשר טלפוני עם הצד הארי נכשל. מכשיר טלפון אומנם נמצא בין ההריסות, אך כל הניסיונות לחברו לאחת המרכזיות הפגועות עלו בתוהו.
הגרמנים עברו מדי יום בין החורבות, חיפשו יהודים וגם מצאו. כעבור זמן לא רב, כתב גולדמן בפברואר 1944, נותרו בגוש ואלובה-שוויינטוירסקה 50 איש בלבד - עשירית ממספרם מיד לאחר המרד. "יום יום היו רוצחים אנשים. כל ערב היינו מוצאים את גוויותיהם של ידידים, מכרים וחברים".
כך עבר עוד חודש. גולדמן נדד ממחבוא למחבוא ומדד את הזמן על-ידי ספירה. בכל פעם שהגיע ל-4,500, ידע שחלפה שעה. בסביבות 20 ביוני סבר, כי חודשיים לאחר תחילת האקציה כבר ויתרו הגרמנים על הניסיונות למצוא עוד כמה יהודים. אך הוא טעה. בכל שטח המברשתנים, העריך גולדמן, נותרו כמאה יהודים בלבד. והחיפושים נמשכו. כל שעתיים-שלוש היה עובר פטרול, בכל יום נפלו קורבנות.
לילה אחד, לאחר ניסיון כושל לעבור את החומה, ירו שני גרמנים ממקלעים על גולדמן ואחיו. בקושי הצליחו להימלט ולבסוף הגיעו לשוויינטוירסקה 38. אך גם שם שמעו קולות של גרמנים. רק בערב יכלו לצאת מן המחבוא ולשמוע על אקציה נוספת שהפילה חללים רבים. מי שלא נלכד, איבד באותו יום את שארית רכושו: בגדים, נעליים, מכשירי גילוח, גפרורים, נרות, סבון, מעט כסף. התוכניות לעבור את החומה הפכו לבלתי אפשריות.
גולדמן וחבריו החלו לחפור מנהרה. מדי יום חפרו עוד כמה מטרים. אוויר לא היה להם. "הריאות עבדו כמפוחית, הלב הלם במהירות בלתי רגילה. נחוץ היה לאמץ את כל כוח הרצון כדי להחניק את האנחות שביקשו לפרוץ מן החזה". ב-2 ביולי הגיעו לאזור רחוב פרנציסקנסקה, וכאשר יצאו מן המנהרה מצאו ליד בית כנסת שרוף חבורה של כ-20 יהודים עומדים ומשוחחים בהתרגשות. אחד מהם היה המהנדס שלדובסקי, אשר התחבא בעיר העתיקה של ורשה ויחד עם קבוצת פועלים פולנים פעל להברחת יהודים משרידי הגטו.
שלדובסקי וחבריו חילקו לנוכחים לחם טרי שהביאו מהצד הארי. "מי שלא ראה את המחזה הזה", שחזר גולדמן, "לא יוכל לתופסו בחוש או להבינו. צריך היה לראות את כיכרות הלחם הטרי, שנחטפו בידיים מלוכלכות ונקרעו בלהיטות. נחוץ היה לראות את השיחות בפיות גדושים נגיסות גדולות, גדולות מכדי שאפשר יהיה לבולען. אבל אנחנו לא אכלנו זה עשרה שבועות פירור של לחם והיינו מוכרחים להשביע קודם כל את יצר הזלילה החייתי שלנו".
המבריחים דרשו 15,000 זלוטי לכל יהודי. גולדמן נתן להם את כל כספו - 20,000 זלוטי. שני חבריו השלימו את הסכום לשלושתם. אחרי עשר דקות מצאו את עצמם מעבר לחומה, עומדים בתעלת ביוב וממתינים לחבריהם. "לעיני רוחנו עברו כרי דשא ושדות שלא ראינום זמן רב כל כך, דימיתי בנפשי את העונג הנשכח מכבר של שתיית תה מוגש בכוס, ליד שולחן מצופה מפה". ב-8 בבוקר הגיע גולדמן לביתם של מכרים. כעבור רגע ישב ליד השולחן, שתה כוס תה, אכל וסיפר מה שעבר עליו בחודשים האחרונים. הוא נהרג בנסיבות שאינן ידועות לאחר מספר חודשים.