שופט, ככל בעל מקצוע, מתקשה לתפקד תחת עומס כבד של עבודה, שהיא לעיתים חדגונית ומשעממת, ואדם שהגיע לשיפוט, הספיק בדרך כלל לצבור שנים רבות של טיפול בתיקים אפורים ומתישים. ואם נוסיף לעייפות המצטברת גם עצלנות, ובמקרים מסוימים רשלנות, נבין טוב יותר את החובה הקיימת על הנהלת מערכת המשפט לפעול לתיקון המצב.
העייפות הכרונית של שופט מצוי, ששכח מזמן את חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו, גורמת לו להתעלם מתיקים של נאשמים שבעיניו הם קטנים וחלשים, ולתת תשומת לב רק לתיקים של נאשמים חזקים ומפורסמים, שלהם יש בדרך כלל מייצגים בעלי-שם.
ברוב הדיונים שבהם נכחתי, השופטים הגיעו בלתי מוכנים, משום שלא קראו אפילו את כתבי האישום ולא עשו שיעורי-בית מינימליים. לאחר דיון קצר, הם היו מוצאים תירוץ כלשהו לקביעת מועד אחר לדיון, כאילו שעד הדיון הבא, הנאשם ימות או יקרה נס אחר. באופן לא מפתיע, גם במועד הדחוי התופעה הייתה חוזרת על עצמה, ולעיתים הדבר היה קורה פעמים אחדות ומעייף את ההגנה.
הרשלנות המתוארת כאן של השופטים, מנוצלת היטב על-ידי התביעה, שלעתים מתחמקת מהצגת ראיות, ועל-ידי כך קל לה לשקר ולעוות את הדין כדי לגרום לנאשם הרשעה, גם אם הוא חף מכל פשע, ולרשום לזכותה עוד הצלחה.
לא פעם נוכחתי במשפטים שבהם ניכר היה כי השופט גזר עונש על נאשם בלי לדעת מיהו הנאשם ומה כתוב בכתב האישום ובמסמכי ההגנה, שההגנה טרחה מאוד כדי להשיגם.
יש שופטים ששכחו כי כדי להרשיע, אשמת הנאשם חייבת להיות מוכחת מעל ומעבר לכל ספק, וכי גם לנאשם "קטן" יש משפחה, ולעיתים אפילו נשמה ולב.
התנהגות כזאת של שופטים גורמת עוול חמור מאוד לא רק לנאשמים חלשים או דלי אמצעים, אלא גם פוגעת בתדמית של מערכת המשפט.