על מה הסכסוך הזה לעזאזל?

בעקבות האירועים הללו, בעוד היהודים מתבשמים מההישג של ההכרה הבינלאומית בהצהרת בלפור, הערבים הקצינו את התנגדותם בעקבות ה"איזון" הנ"ל של השלטון הבריטי ועוד רמזים מעודדים שהם קיבלו מפקידי משרד המושבות הבריטי שלא היו ידידי הציונות בלשון המעטה. לברק אובמה אין זכויות יוצרים על השיטה הזו. ב-1 במאי 1921 התקיימו שתי הפגנות אחד במאי. האחת הפגנה מסודרת שאושרה על-ידי השלטונות, אורגנה על-ידי מפלגת אחדות העבודה והצטמצמה לשכונות יהודיות בתל אביב. ההפגנה השנייה פראית בניגוד לאיסור השלטונות ביוזמת המפלגה הקומוניסטית היהודית-ערבית, שראתה בציונות גורם קפיטליסטי, והתנגדה לעלייה שנראתה בעיניה בורגנית, בעוד פרעות הערבים נחשבו על-ידה כמהפכה סוציאליסטית של פועלים ואיכרים. ההפגנה יצאה מיפו אך התקדמה לעבר השכונות היהודיות והסתיימה בהתנגשות אלימה עם הפגנת אחדות העבודה. המשטרה הבריטית נאלצה להתערב, ואף רדפה אחר המפגינים שנסו חזרה לעבר יפו. התקרית התדרדרה עד מהרה לאלימות, ופורעים ערבים תקפו את השכונות היהודיות בגבול יפו, ובין היתר ביצעו טבח בבית העולים בשכונת עג'מי. בפרעות ביפו וסביבתה נרצחו 43 יהודים ובהם הסופר י.ח. ברנר והמשורר צבי שץ, ו-143 נפצעו. הנה כי כן, השמאל הקיצוני החל כבר אז לשאת בתפקיד של מסית נגד הציונות, וכמספק עילות לפרעות ביהודים. אין חדש תחת השמש. בדיעבד התברר כי "הזעם הבלתי נשלט" של ההמון תוכנן מראש, וקבוצות של קיצונים ערבים הגיעו ליפו מבעוד מועד כשהם חמושים בנשק קר. העובדה שארגון ההגנה, שהיה אז בחיתוליו, לא צפה את האירועים, ולא התכונן להם, יכולה להיחשב למחדל המודיעיני הראשון בתולדותינו, אשר כידוע לא היה האחרון. הפרעות התפשטו תוך זמן קצר גם לפתח תקוה, לחדרה, לרחובות, לכפר מל"ל ולכפר סבא. בסופו של דבר נאלץ הצבא הבריטי להתערב כדי להפסיק את המהומות. צעדים צבאיים אלה, בצד צעדים נגד הציונות שנקטו הבריטים בעקבות המאורעות כדי לפייס את הערבים, והורדת פרופיל של הציונים עצמם, שהחליטו להתקדם בזהירות בשיטת "דונם פה ודונם שם", הביאו לשנים אחדות של שקט מדומה. היו אף לא מעטים ביישוב היהודי שהשלו את עצמם כי הסכנה חלפה. בפועל, על הציבור הערבי החלה להשתלט הנהגה פופוליסטית לאומית דתית-קיצונית בהנהגתו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני.

ב-1920, בוועידת סן רמו, עמדו מעצמות ההסכמה (בעיקר בריטניה וצרפת), שניצחו במלחמת העולם הראשונה, לקבוע את הגבולות במזרח התיכון על-פי התחייבויות שונות וסותרות שניתנו לגורמים שונים במהלך המלחמה, ובהם - הצרפתים עצמם ב"הסכם סייקס-פיקו”, השריף חוסיין מייסד השושלת ההאשמית ב"איגרות מק'-מהון", והלורד ליונל רוטשילד כנציג הציונים ב"הצהרת בלפור". ראוי לציין כי מבין השלושה, רק הצהרת בלפור הייתה פומבית, רשמית ואושרה באופן חוקי בקבינט הבריטי. אך בעוד האמיר פייסל, בנו של השריף חוסיין, הסכים כי ארץ ישראל לא נכללה ב"איגרות מק'-מהון", התגלו סתירות חמורות בין "הסכם סייקס-פיקו" שנחתם בחשאי, לבין "איגרות מק'-מהון" שלא היו הסכם רשמי. על-פי "הסכם סייקס-פיקו", סוריה ולבנון עמדו להימסר לשלטון צרפתי. כתוצאה מאכזבתו של פייסל, שכבר הוכרז כמלך על כל סוריה, פרצה מלחמת גרילה נגד הצרפתים. באחת הפעולות במסגרת מלחמה זו תקפו הערבים ב-1 במרס 1920 (י"א באדר תר"פ) ארבעה ישובים יהודיים באצבע הגליל: תל חי (בה נהרג יוסף טרומפלדור ושבעה מחבריו), חמרה, כפר גלעדי ומטולה. תשאלו בוודאי, מה לערבים הנלחמים נגד השלטון הצרפתי וליישובים היהודיים באצבע הגליל? התשובה שבה ונשמעת מאז ועד היום בנוסחים שונים: היהודים נתפסו בעיניהם כנציגי המעצמות הקולוניאליות. כן, היום קוראים לזה "השטן הגדול" ו"השטן הקטן", עם ארה"ב במקום צרפת ובריטניה. כך, מאז ועד עתה, בעוד מצד אחד אנו מותקפים בשל היותנו ידידי המעצמות, מהצד השני - ידידינו לכאורה, מקשים עלינו את החיים מהסיבה ההפוכה בדיוק. כפועל יוצא מדיכוי המרד והשתלטות צרפת על סוריה, איבד האמיר פייסל את אמונו בהבטחות של הבריטים, ואנחנו איבדנו את ההכרה הערבית היחידה בזכותנו לבית לאומי בארץ ישראל. לא שזה שינה הרבה למנהיגים של ערביי ישראל באותה עת, ובראשם חאג' אמין אל-חוסייני (שעדיין לא היה מופתי). כך גם לא שינתה העובדה שבהצהרת בלפור נכתב במפורש ש"לא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה". ההתנגדות שלהם ליהודים הייתה גורפת והם נתנו לה ביטוי בפוגרום שהתבצע ביהודי מזרח ירושלים על-ידי המון מוסת שסיים את תהלוכת נבי מוסא ב-4 באפריל 1920. בפוגרום זה נרצחו 6 יהודים ונפצעו כ-200. המשטר הבריטי עמד חסר-אונים מול הפוגרום הזה, אך היה לו מספיק כוח כדי לחסום את הגעתם של כוחות הגנה מאולתרים בראשותו של זאב ז'בוטינסקי ממערב העיר. לאחר הפוגרום הועמדו לדין לשם "האיזון" גם אחדים מיוזמי הפוגרום ובהם אל-חוסייני, וגם אנשי ההגנה ובהם ז'בוטינסקי. ואתם חשבתם שה"איזון" בין מבצעי הפיגועים לבין המתגוננים מפניהם הוא המצאה חדשה. למרות המאורעות הללו אישרה ועידת סן רמו את המנדט הבריטי על ארץ ישראל על-פי הצהרת בלפור, ובכך ניתנה הכרה בינלאומית לזכותם של היהודים על ארץ ישראל.

- הסכסוך היהודי-ערבי לובש אופי לאומי 1920-1919 וסיפור תל חי ויישובי אצבע הגליל - [קישור] - מהומות ומאורעות, ראשית המנדט הבריטי 1921-1920 - [קישור] - פרעות חברון - [קישור] - פרעות ומאורעות 1929-1931 - [קישור] - תמונות מפרעות חברון (חלקן קשות לצפייה) - [קישור]

לרוע מזלה של ההנהגה הקיצונית של ערביי ארץ ישראל, המציאות בשטח דווקא נעמה לצאן מרעיתם. ההתפתחות של הארץ הביאה עימה רווחה חומרית לכולם. בעלי הקרקעות יכלו למכור אדמות במחיר גבוה, הפלחים מכרו את תוצרתם והתפרנסו ברווחה, ואלפי שכירים ערבים מצאו מקומות עבודה אצל יהודים. לכאורה, הגשמת השלום הכלכלי מבית מדרשם של נתניהו ויעלון. אך "הועד הערבי העליון", מיסודו של המופתי, מצא עד מהרה את הדרך לחלץ את האזור משלוותו. ביום כיפור של שנת תרפ"ט 28 בספטמבר 1928 הציב השמש של מתפללי הכותל פרגוד נייד להפרדה בין גברים לנשים. הפרגוד הוסר באופן מיידי ובכוח על-ידי השלטונות הבריטיים, אך האירוע נוצל באופן מלא על-ידי המופתי. בכל המסגדים החלה מיד הסתה תחת הסיסמה המוכרת לנו כל-כך מימים אלה - "אל-אקצה בסכנה". ההסתה לג'יהאד החלה לתת את תוצאותיה והתקריות הקשורות לכותל התרבו. ב-21 באוגוסט 1929 הביאה המתיחות לרציחתו של ילד יהודי שחדר בעת משחק לחצר ערבית. יומיים לאחר מכן, לאחר דרשות יום שישי בהר הבית, כבר הייתה התנפלות של המונים חמושים באלות, סכינים ונשק-חם על שכונות יהודיות בירושלים. הפעם הצליחה ההתארגנות המאולתרת של ההגנה למנוע טבח. לא כך היה גורלם של יהודי חברון. בשבת 24 באוגוסט התנפלו אלפי פורעים ערבים על הרובע היהודי בחברון והרגו בסכינים ובגרזנים 66 יהודים, בזזו רכוש, אנסו והתעללו בתושבי חברון. הפרעות התפשטו לכל הארץ והגיעו לתל אביב, לחיפה, לעכו, לצפת, להרטוב, לכפר אוריה, לחולדה, לעיקרון, לעזה, למשמר העמק, לגבע, לבית שאן, לבית אלפא ולעין זיתים. הקהילות היהודיות בשכם, ברמלה, בג'נין, בעזה ובעכו פונו על-ידי הבריטים. במהלך המאורעות נהרגו 133 יהודים ונפצעו 339. הבריטים הביאו להפסקת הפרעות, ואף העמידו לדין כמה ממבצעיהן, אך לא ננקטה כל פעולה נגד המסיתים ואף המופתי המשיך בתפקידו. רק לאחר שעוד רבים שילמו בחייהם, ב-1937 הוצא נגדו צו מעצר והוא ברח מהארץ. במלחמת העולם השנייה חבר לנאצים שעימם מצא שפה משותפת. רבים מממשיכי דרכו ואף קיצונים מהם עדיין פה. פרשנים מזהירים אותנו לבל נהפוך את הסכסוך הישראלי-ערבי לסכסוך דתי. מסתבר שהם איחרו את המועד. כבר כמעט מאה שנים זהו סכסוך דתי, ואף מעבר לכך - זהו ג'יהאד המונע על-ידי אנטישמיות מוסלמית-נאצית מבית מדרשם של אל-חוסייני והיטלר. אם תרצו, היהודים בארץ ישראל עדיין ממשיכים את מלחמת העולם השנייה.