"בארץ ישראל קם העם היהודי"
כבר במילותיה הראשונות מוכיחה מגילת העצמאות חיות, גמישות ורלוונטיות לכל דור. הנה כי כן, אפילו
דוד בן-גוריון ידע להתנבא כי יבוא יום ותקום לעם היהודי לוחמת חופש בשם קם, שבפעולותיה הנשגבות תחבר, באופן מילולי ממש, בין ארץ ישראל לעם ישראל. מספר חוקרים גילו לאחרונה טיוטא ראשונה של המגילה, שבה היה המשפט מנוסח כך: "בארץ ישראל קם בלאו הכי העם היהודי". הנוסח אומנם לא התקבל, אך הוא מחזק עוד יותר את חושו הנבואי של הזקן.
"בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי"
אחד הנושאים העיקריים שגרם לכאבי ראש עזים למנהיגי התנועה הציונית, היה עניין הכללתו של התנ"ך בהכרזת העצמאות. מצד אחד, אין ברירה אלא להזכיר אותו. מצד שני, אנשים עוד עלולים לקחת את העניין ברצינות ולטעון שזכותנו על הארץ, הנובעת לכאורה מספר זה, כוללת מקומות כמו חברון, שכם ואולי חלילה גם מזרח ירושלים. הפתרון היה לא פחות מגאוני. אומנם כן, אומרת המגילה, יצרנו נכסי תרבות כמו התנ"ך. אבל אחר כך התחרטנו והחלטנו להוריש אותו לעולם כולו. ומה שנותנים מתנה, כידוע, לא מבקשים בחזרה. יואילו נא האוונגליסטים, לצטט את זכות העם היהודי על ארצו. אותנו תעזבו בשקט.
"בדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו"
חלוצים סבבה. מעפילים יופי. מגינים חשוב. מישהו רואה פה מילה על
מתנחלים? מנסחי המגילה ידעו שהקיצוניים המשיחיים מגבעות יהודה ושומרון ינסו להשתלט על האתוס הציוני ולכן הקדימו תרופה למכה ומחקו אותם מראש. ואם למישהו עדיין נותר ספק, מגיע המשפט הבא שמדבר על בניית כפרים וערים. התנחלויות? מאחזים? לא אצלנו.
"השואה...הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי... על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי"
מה שטעות הגהה אחת יכולה לעשות. במקור הסתיים משפט זה במילה "לכל". המילה הבאה, "יהודי", גם ככה מופיעה יותר מדי בהכרזת העצמאות, כמעט באופן פאשיסטי, וניתן וראוי לוותר עליה. הנוסח הנכון של המשפט, אם כן, תובע כי שערי מדינת ישראל יהיו פתוחים לרווחה - לכול. כולל לא-יהודים מברית המועצות לשעבר, כולל מבקשי איחוד משפחות מירדן ומהשטחים, וכמובן כולל כל העובדים הזרים והפליטים - ללא הבדל דת צבע ועבר פלילי.
"ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל...הכרה זו...אינה ניתנת להפקעה"
הפקעה אומנם לא, אבל הקפאה בהחלט כן.
"זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית"
במשפט זה שוב מתגלה כוחה של מגילת העצמאות, הנובע מהדיוק הלשוני וחוכמת הניסוח. נכון, זכותנו להיות ככל עם ועם, אבל היי - זו ממש לא חובה. אי לכך, מוטל עלינו להבין דבר מתוך דבר, ולא להתעקש לבצע דברים המוגדרים כ"זכות" של כל עם ועם. זכותם של האמריקנים לתחום את האינדיאנים בשמורות, אבל עלינו לא מוטלת כל חובה להציב גדר בינינו לבין מצרים. זכותה של רוסיה למגר את הטרור הצ'צ'ני, אבל עלינו אין כל חובה לבצע סיכולים ממוקדים. ומה שלא חובה, כדאי שימתין בסבלנות עד שנסיים את הדברים החשובים באמת בזמן הקמת המדינה. למשל, רדיפת הרביזיוניסטים.
"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם"
קראו משפט קצר זה שוב, ושימו לב שיש בו מילה מיותרת. "אנו". מילה זו תקועה כספחת, קשה להגייה אחרי קודמתה ובאופן כללי חסרת כל פשר. כאן צריך להיכנס לראשו של דן בראון, מחבר הספרים 'צופן דה וינצ'י' ודומיו, ולהשתמש בגימטריה. ערכה הגימטרי של המילה "אנו" הוא 57. בדיוק כמו המילים "מאזדה" ו"הוט וי-או-די". בן-גוריון הצליח, במילה מדויקת אחת, להגדיר את שאיפותיו ותחומי עניינו של העם היושב בציון בעתיד הקרוב. אולם בכך לא נגמרת ראייתו למרחוק של ראש ממשלתה הראשון במדינת ישראל. 57 הוא גם ערכה של המילה "בנגב". בכך, ברובד שלישי ואישי, רמז בן-גוריון, כבר במגילת העצמאות, לאן פניו מועדות לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים. יש הטוענים כי קיים רובד רביעי, פוליטי-מפא"יניקי פנימי, הרומז למחלוקות שהיו לבן-גוריון עם
אבא אבן (בגימטרייה 57), אולם רוב החוקרים טוענים כי מדובר ביד המקרה ותו לא.
"מדינת ישראל...תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות"
תשמור. זו אכן המילה הנכונה והראויה. לא תגן עליהם מהרס, לא בהכרח תתיר בהם תפילת יהודים, לא תדרוש עליהם שליטה. רק תשמור. וכמו בכדורסל, גם בענייני המקומות הקדושים ישנם כמה סוגי שמירות. לא תמיד צריך שמירה אישית, לפעמים אפשר לתת קצת ספייס, כמו באורוות שלמה בהר הבית, או בקבר יוסף, למשל.
"אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט...תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית"
יותר ברור מזה לא יכול להיות. לא נכתב "תפעל מועצת העם כמועצה הזמנית של המדינה", אלא "מועצת העם כמועצת מדינה זמנית". כל בלשן מתחיל יגיד לכם שמשמעותו של משפט זה יכולה להביע בקלות את היות המדינה היהודית זמנית בלבד, כלומר עד שיבשילו התנאים להגשמת חזון הנביאים האמיתי - מדינת כל אזרחיה.
"מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו"
ככה מנסחים הצהרה. אנחנו מוכנים לתת את חלקנו, ולא מתקטננים עם הבלים קיצוניים כמו "יתנו יקבלו - לא יתנו לא יקבלו". במשפט זה, שנישא בגאון באותו ה' באייר לפני 62 שנים, נקבע העיקרון שאמור להיות נר לרגלנו - מוכנות מלאה ומיידית לתרום את חלקנו ככל אשר יידרש: החזרת שטחים, שחרור מחבלים, הקפאת התנחלויות, ועוד ועוד ככל אשר יורונו - ובתמורה לא לצפות לשום דבר. אנחנו הרי לא עושים זאת בשבילם, אלא בשבילנו.
מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.
במשפט זה, החותם את מגילת העצמאות, נוהגים לנפנף אנשי הימין המשיחי וההזוי, שטוענים כי אפילו המפא"יניקים לא יכלו להתעלם מחשיבותו ונוכחותו של האל בהקמת המדינה היהודית. הנה, עובדה, נכנס לטקסט צמד המילים "צור ישראל", אחד משמותיו של הקב"ה. הטיעון הזה היה יכול להיות נכון, אילו היה נכתב אלוקים או ה'. אבל האמת היא, שמדובר במשפט טכני נטו, שבו נותן בן-גוריון קרדיט לישראל צור, האיש שהופקד על גנזך המדינה באותה תקופה, ורומז לו כי ביטחון ושמירת המגילה המקורית נמצא בידיו.
לפעמים, כל מה שצריך זה לדעת לקרוא נכון.