לא זכיתי להימנות עם המאושרים שנשאלו על-ידי עורכי תוכניות הרדיו ומוספי החג בעיתונים מדוע הם חיים פה, אז הפניתי את השאלה הזו אל עצמי בעצמי. חשבתי שאלמד משהו מן המרואיינים והכותבים הרבים אבל ככל שהוספתי להקשיב ולקרוא הלכה פליאתי ורבתה. ישראל היא אחד המקומות הפחות מובנים מאליהם כמקום לבחור בו. התדמית - על הפנים. כשאתה מזדהה היום בעולם כישראלי תוהים בני שיחך למה אתה מתנדב לגלות זאת מרצונך.
האיומים הגיאופוליטיים מאיצים את הדופק. האופק קודר והסיכויים, באופן כללי, נראים פחותים מבלוטו. להיות ישראלי, נדמה לפעמים, זה "ללכת עם הראש בקיר". כשמישהו הולך עם הראש בקיר בשל סיבה אפשר להבין זאת. כשמישהו הולך עם הראש בקיר ללא סיבה מאבחנים אותו כמשוגע. האם אני משוגע? האם יש סיבה הגיונית לכך שאני חי פה?
ישראליות, אמרה הסופרת יוכי ברנדס ל
אילה חסון בתוכנית הרדיו, היא היכולת לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. תשובה נכונה ומרתקת. אבל אפילו אני, חובב עברית שכמותי, לא הייתי דן את עצמי ואת ילדי למתח ולאי-הוודאות שכאן רק בשל התענוג שבעברית או המחויבות כלפיה.
בטח שלא הייתי עושה זאת בגין אהבת הפלפל שלי. היא אינה פחותה מזו של משיב אחר, שב"פלפל" ביקש כנראה להביע את אהבתו לדברים הפשוטים, היומיומיים - לא מילים גבוהות. אני משוגע על פלפל אבל רבאק - עד כאן. נכון יותר - עד סקאד. להשאיר כאן את הקטנים חשופים לגשמי הסקאד או לטפטוף הפצמ"רים בגלל פלפל?!
בידיעות אחרונות - דו-שיח בין רענן שקד ל
יאיר לפיד. שני כותבים מחוננים שלא אחת אני מצטט מדבריהם. הפעם הם מאולצים. מחליפים טיעונים מן הבוידם, מלינים על שטחיות השיח שהשתלט על חיינו ונופלים בעצמם בפח הזה. ת'ייפיפותם - אומנותם, ונרגנותם - פרנסתם.
לשקד רע פה כי "מה המדינה הזו רוצה?". לפיד, מנהיג בדרך, מאבחן: ישראל "אינה מצליחה לנסח לעצמה פואנטה".
מה המדינה הזו רוצה, שאלתי את עצמי לרגע בעקבות שקד. שקד הוא אחד הכותבים שאני מזדרז לקרוא עם קבלת העיתון. טור שכתב פעם "אפוקליפסה ישראלית" הוא בעיני פנינה. אילו קיבל תגמולים על כל פעם שהקראתי את הטור הזה לאחרים היה היום הרבה יותר מפויס ומחויך. אבל, אני חושב לעצמי, מה אכפת לי מה המדינה רוצה - מה אני רוצה? איפה אני רוצה לחיות?
אני יודע מה לא הייתי משיב לאיילה חסון. אני לא חי פה בגלל יפי הכינרת, או אירוס הגלבוע. יש חמדות טבע לא פחות נאות בהרי הקטסקילס למשל, או בנורבגיה, ו... איפה לא? בטח ובטח לא בשל "איכות-החיים". בישראל באמת "לא סופרים אותך ממטר", פשוט לא מודים בקיומך, בתור, בכביש... איכות-החיים פה מפחידה לפעמים יותר מן הפצצה האירנית. אני גם לא חי פה בגלל המשפחה והחברים - אולי אפילו מוטלת עלי חובה למלטם מפה אל מחוזות שבהם הדשא ירוק יותר ולחץ הדם נמוך יותר - ניו-זילנד, למשל.
אני חי כאן, הייתי משיב, מפני שנולדתי יהודי. אני רוצה - משום שכך נוח יותר - לחיות בסביבה יהודית, שבה אינך צריך לגמגם הסבר לילדך על שהוא היחיד שלא קיבל מתנה מסנטה, שבה אינך חריג בכך שלא קישטת את ביתך לחג המולד, סביבה שבה אני בעל-הבית ולא זר, לא אורח. ואני גם חי פה משום שלא הייתי יכול לחיות רגע אחד בסביבה לא דמוקרטית.
וזה בדיוק מה שישראל נותנת לי - וסליחה על המילים הגבוהות - סביבת חיים יהודית ודמוקרטית.
אני יודע - "במה היא יהודית?" יאתגר בגיחוך המתריס היודע כל. "דמוקרטית?!" יעוו פנים בבחילה במערכת הארץ. אך מכיוון שהויכוח הזה הוא עניין למאמר בפני עצמו אומר רק זאת: מדינת ישראל היא יותר יהודית מכל הקהילות בגולה אליהן אנחנו שולחים באיוולתנו את הנוער שלנו "כדי להכיר מקרוב מהי יהדות" ר"ל, והיא דמוקרטית לפחות כמו מערכת הארץ. ובכל מקרה, היא הכי יהודית ודמוקרטית שיש בעולם.
וזו, מר לפיד, כל הפואנטה.