ישראל נחושה להרוס את חמאס, עזה היא המקום הצפוף ביותר בעולם, לוחמה בשטח בנוי היא עקובה מדם ואינטנסיבית. "משהו נורא עומד לקרות", כותב אקונומיסט (17.10.23). זאת הסיבה לחיפוש אחרי דרכים להצלת חיים – גם ברצועה וגם במניעת התרחבות המלחמה לזירה הצפונית.
רבים קוראים לישראל לנהוג במתינות; מטרתם צודקת, אבל הם תמימים ומפגינים מוסר כפול – סבור העיתון. כפי שאמר שר החוץ האמריקני, אנתוני בלינקן, הדרך המציאותית היחידה להגן על חייהם של חפים מפשע היא מו"מ קשה ובעיקר פתיחת המעבר בין הרצועה למצרים.
משימתו הראשונה של בלינקן היא להגדיר ציפיות עבור שוחרי טוב. הללו מניחים, שהרג אזרחים הוא תמיד מנוגד לחוק הבינלאומי. אולם, חמאס הדגים את עומק הסיכון הנשקף ממנו כאשר רצח 1,400 ישראלים. בתגובה, צה"ל יכול באופן חוקי להבטיח את בטחונה של ישראל על-ידי השמדת הנשק, העמדות והלוחמים של חמאס. מאחר שהקרקע מתחת לעזה מרושתת במנהרות של חמאס, יש צורך במתקפה קרקעית. העובדה האיומה היא שאזרחים רבים ימותו, אפילו אם ישראל תנסה להגן עליהם, אבל אין זה עונש קולקטיבי לפלשתינים אלא הפנים המכוערות של לוחמה בשטח בנוי – מדגיש אקונומיסט.
גורמים מבחוץ רשאים לקרוא לישראל לאפשר כניסת תרופות, מזון ומים לרצועה. ניתן להתווכח מהי תגובה פרופורציונלית והאם אזהרותיה של ישראל לאזרחים הן מספקות, ממשיך העיתון. אבל ככלל, הצגת דרישות לישראל מהווה מוסר כפול – משום שאינן מביאות בחשבון את העובדה שחמאס מציב בכוונה אזרחים בקו החזית. הוא אינו מגן עליהם אלא משתמש בהם כמגנים אנושיים לעצמו; הוא אינו מסייע להם לשגשג אלא פועל לביצור שלטונו; הוא השתמש במסגדים, בתי חולים ובתי ספר כמחסני נשק. הוא אינו מסייע ליציאת התושבים דרומה, כפי שיכול היה לעשות באמצעות שחרור החטופים, אלא דורש מהם להישאר בקו האש. הוא יודע שהאבידות בקרבם ייצרו זעקה עולמית.
אז כיצד להגן על חפים מפשע? חלק מהתשובה הוא פנייה לאינטרס העצמי של ישראל: הרס חמאס הוא חוקי, אך אם המחיר יהיה חייהם של אזרחים רבים, המוניטין שלה ייפגעו קשות וחיזבאללה עלול לפתוח חזית שנייה. חלק נוסף הוא פנייה לערכיה של ישראל כמדינה דמוקרטית, כפי שעשתה ארה"ב. המשימה המיידית היא לשכנע את מצרים לפתוח את מעבר רפיח. בצד המצרי של הרצועה נערמת אספקה לה יזדקקו מאות אלפי הפלשתינים, כדי להכניס אותה לרצועה. יש צורך דחוף בהסכם, מדגיש אקונומיסט.
זה לא יספיק, ויש לשכנע את מצרים לאפשר לפלשתינים לעבור מהרצועה לסיני. קל למצוא סיבות להתנגד לכך: הפלשתינים חוששים שלא יוכלו לחזור בתום המלחמה, מצרים לא רוצה להיראות כמי שמסייעת לרוקן את עזה וחוששת שהמחנות החדשים יהיו קרקע פורייה לטרור המוסלמי שכבר קיים בסיני; הם גם עלולים להפוך לבסיסים למתקפות על ישראל ולהרעיל את יחסי ירושלים-קהיר.
כדי למנוע את כל אלו, יש צורך בערבויות רשמיות של ישראל, ארה"ב, מצרים, החותמות על הסכמי אברהם וסעודיה. את הערבויות צריכה לנסח ארה"ב, ויש להבטיח בה שמדובר בשהות זמנית. מצרים, הנתונה בקשיים כלכליים, עשויה להשתכנע אם מדינות ערב יציעו לחלץ אותה מחובותיה. ארה"ב צריכה לשמן את הגלגלים של התהליך כולו. מדובר בתהליך קשה, מודה אקונומיסט, אבל כאשר חמאס טבח בישראלים – המזרח התיכון השתנה. אירן, חיזבאללה וחמאס מנסים להשתלט על האיזור, וברית להצלת חייהם של פלשתינים היא הדרך לבלום אותם.