פרשת השבוע פותחת בפסוק הבא [ויקרא כ"א]: [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ברור שוַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, זו הכותרת ואי-אפשר לוותר עליה, אבל משתי האמירות שאחר-כך - אֱמֹר, וְאָמַרְת, לכאורה אחת מיותרת, לכאורה אפשר לוותר בקלות על השנייה ולכתוב: אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. הכפילות הזאת העסיקה כמובן את הפרשנים והם פירשו כל אחד כיד ה' הטובה עליו. רש"י נצמד לפשט הכתובים והוא מצטט מחז"ל: אֱמֹר וְאָמַרְתָּ - להזהיר גדולים על הקטנים. כלומר, הגדולים מוזהרים להקפיד על חינוך נכון של הקטנים. כמובן, בפשט - הגדולים הם ההורים והמחנכים והקטנים הם הילדים והמחונכים. אלא שעד כאן ההתייחסות הפרשנית היא לשתי האמירות, אֱמֹר וְאָמַרְתָּ, אבל מה עם הכותרת שגם היא אמירה? הרי זה לא מקרי שה' אומר למשה שיאמר לכהנים (הבוגרים) שיאמרו לקטנים.
כאמור, פירושו של רש"י מתמקד בפשט הכתובים, כמו שמעיד הוא על עצמו [בראשית ג] "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא". אלא שפירוש פשוטו של מקרא, בניסוחו של רש"י, צופן בחובו רבדים עמוקים של הבנה - כמו שמראה כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, בשיחות קודש רבות מספור. גם אנחנו ננסה להעמיק מעט בהבנת פירושו של רש"י מזוית הראייה החסידית ונעשה זאת בעזרת הנועם אלימלך: אֱמֹר וְאָמַרְתָּ, רמז לב' מדריגות; כל הכהנים הם בני אהרון וזהו יחוס נעלה ביותר, אבל אם יסמכו רק על הייחוס - הם עלולים לפול לתהומות רוחניים. משמעות האמירה הכפולה היא הדגשת האחריות האישית, כדי שלא יחשבו שזכות אבותם מסייעתם ויפלו חלילה על-ידי זה לגאוה, ולא יפעלו כלום. וכמובן, זה נכון לכל צדיק וגם למי שעדיין אינו צדיק. זה נכון לכל יהודי וגם לכל קהילה יהודית.
כמונו למשל, אנחנו כאן בגלל זכויות היסטוריות (נניח שזו המודעות שלנו), זכות אבות וכדומה, אבל מה שחסר, והחוסר הזה מביא עלינו את כל הצרות - זה הזכות שלנו, מאמץ שלנו להיות ראויים לארץ ישראל, אבל זה היה רק מאמר מוסגר. נקודת הביאור בדברי הנועם אלימלך היא שצריכים להביט על עצמם כאלו אין להם זכות אבות כלל. וזהו לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, כי על-ידי עמיו. על-ידי שרואה עצמו כממשיך של אבותיו בלי להשקיע בהתעלותו האישית, בלי להתאמץ להיות ראוי לאבותיו, קל וחומר אם מסתייג מדרכם הישרה של אבותיו וחושב שהוא יותר חכם מהם, בדרך זו הם יכולין לטמא הנפש. כלומר, להתנתק מהקדושה ח"ו, כי החיבור אליה מחייב התקדמות מתמדת, חתירה בלתי נלאית להוסיף בטוב תחת הכותרת הכללית: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה. לא כמו שנדמה לי שזה נכון, אלא כמו שהתורה מצווה. זו הדרך היחידה לחינוך עצמי וכמובן, לחינוך בכלל.
אחר-כך מציע לנו הנועם אלימלך כמה רבדים של עומק בפירושו של רש"י. הראשון מתייחס לעבודה האישית הנדרשת: "להזהיר גדולים (כלומר צדיקים) על הקטנים" רוצה לומר על עבירות קטנים שאדם דש בעקבו. שלא יזלזלו במה שנראה להם כדברים קטנים כי הם חלק מן המכלול השלם והזנחתם פוגמת בשלמותו. ברובד עמוק יותר, רש"י מנחה את המחנך לפעול על מחונכיו בדרך עקיפה: כשרוצה להוכיח אדם אחד - אז צריך להיות האמירה הזה לכלל בני אדם, ואז ממילא יוחל הדיבור לאיש הזה. וזה פירוש רש"י ז"ל "להזהיר גדולים על הקטנים" רוצה לומר שיהא האזהרה לכלל, אף לגדולים, כשרוצה להזהיר על הקטנים. לענ"ד זהו רעיון נפלא והלוואי שהיינו מאמצים אותו. במקום לתקוף ישירות את מי ומה שלא נראה לנו ודוקא בבוטות - לדבר בעדינות על מה שצריך להיות, להציג את הדרך הנכונה בלי להתייחס ישירות לזה שחרג ממנה. כך נמנע ממנו מבוכה וכעסים שעלולים רק להגביר את התנגדותו להצעותינו.
בעל הנועם אלימלך הוא ר' אלימלך מליזנסק שאחיו הגדול היה ר' זושא מאניפולי. בין השאר מסופר עליהם כי בזהותם פירצה כלשהי בעבודת ה' אצל איזה יהודי, היו מוכיחים איש את אחיו בחריפות על אותו פגם שכמובן לא היה באיש מהם. מקבל התוכחה, אחד מהאחים הצדיקים, היה מביע חרטה עמוקה ומבקש מאחיו דרך תשובה. היהודי שאצלו היה הפגם, היה שומע ומתעורר לעשות תשובה. זו הדרך שלמד ר' אלימלך מפירושו של רש"י כנ"ל. והרובד האחרון שמביא הנועם אלימלך הוא בעבודת הנפש של כל יהודי; לכל אחד יש שעות של גדלות ושעות של קטנות. בשעה שעוסק בעניינים נעלים, תורה או תפילה, נמצא בגדלות, מרחף בעולמות עליונים, אבל אחר-כך, בשעה שיוצא לעבודת יומו, עלול ליפול לקטנות ח"ו. לכן באה האזהרה, להזהיר גדולים על הקטנים, שאדם יזהיר את עצמו בשעה של גדלות, שלא יפול אחר כך בקטנות.
פיו ולבו שווים
העשייה החינוכית המיידית, מתייחסת למחנכים ולמחונכים, גדולים המזהירים (מחנכים) את הקטנים. יותר מפעם אחת דיברנו על מה שקורה אצלנו בתחום זה ונקודת העניין היא שגם מי שהוא קטן בעיני המחנך - סביר להניח שבעיני עצמו הוא גדול, אולי אפילו יותר מהמחנך, ועל כן אינו מוכן לקבל הוראות ממנו. אדרבה, הוא עלול לנקוט פעולות שיוכיחו למחנך את "גדלותו" ופעולות אלו יהיו אנטי חינוכיות בעליל, כידוע ומפורסם במחוזותינו. ואכן, במחילה מכבודם של המחנכים, לא בטוח שהמחונך אינו צודק ביחסו למחנך. שהרי מהו מקור הסמכות של המחנך ביחס למחונך? במילים אחרות, מהי גדולתו ביחס למחונך ובמה המחונך קטן ממנו? בגיל? בניסיון החיים? במספר שנות הלימוד? בתעודת ההוראה שיש (או אין) למחנך? גם אם יש לו את כולם ובנוסף גם כמה שלא זכרתי כאן, הכל זה עניינים טכניים שאין להם שום משמעות ביחס שבין משפיע (=מחנך) ומקבל (=מחונך).
חז"ל [ברכות ו/ב] מלמדים אותנו כי כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. כלומר מתקבלים, שומעים לו. מה הקשר בין יראת שמים של אדם כלשהו, לבין הקשבת האנשים לדבריו, וקַבָּלָתָם? ובכן, יותר מדי פעמים אנחנו שומעים אנשים האומרים בפיהם דברים שגורמים לנו לזוע באי-נוחות, כי אנחנו חשים שאינם אומרים אמת, שבלבם הם חושבים אחרת ממה שפיהם אומר. אני מניח שכל אחד יכול להצביע על דוגמאות כאלה ולכן אין צורך להאריך. מה גם שזהו תחביב אצל עיתונאים מסוימים לחגוג על "גילויים" כאלה, בייחוד כאשר הם באים מהצד הפוליטי הנגדי. העניין הוא, שזה נכון לא רק בפוליטיקה, זה נכון גם בבית, בבית הספר וגם בין האדם ובין עצמו. מי שיש בו יראת שמים - מה שהוא אומר בפיו זה מה שיש בלבו, אין אצלו אחד בפה ואחד בלב. ואנשים מזהים את הכנות ונדבקים אליה. אלא אם כן הם בחרו בדרך השקר, אבל אז אין זו אשמתו שלא מקשיבים לו.
מה שמאפיין את הקטנים, שאותם אמורים לחנך הגדולים, זה שיכולת האבחנה שלהם עדיין לא התקלקלה על-ידי כללי התקינות הפוליטית. הם מזהים אמת כאמת ושקר כשקר, ואפילו אינם יודעים להגיד שזה לא אמת, הם אומרים בפשטות, זה שקר. כאשר הם שומעים את מחנכיהם השונים סותרים זה את זה בעניינים מהותיים, טבעי שיגיעו למסקנה שכולם שקרנים ושמוטב להם לחפש את האמת במקום אחר. וזה עוד מחריף כמובן, כאשר הסתירה היא בדברי אותו מחנך מאתמול להיום, או אף משיעור ראשון לשיעור שני. ואפילו באותו שיעור עצמו. ואותו דבר עלול לקרות גם בתוך הבית פנימה, כאשר ההורים אינם עקביים בדרכם החינוכית.
מי שיש בו יראת שמים, בין אם הוא הורה ובין אם הוא מחנך, דבריו נשמעין כי בהיותו מופקד על חינוך הקטנים ובכלל, תמיד הוא זוכר שהדרך הנכונה היא אותה דרך שהורה ה' יתברך למשה. הוא אינו מנתק את סוף הפסוק מראשיתו, אינו מצטט ציטוטים חלקיים כדי להצדיק את דרכו. האמירה שלו למחונך היא אותה אמירה שקיבל מ(תורת) משה ש(אותה) קיבל מה' יתברך. הוא גם חי בדיוק על-פי אותה תורה ואותן אמירות, ועל כן לא ייתכנו סתירות בין האמירות שלו למחונך ובין האמירות שלו לעצמו. כלומר, ההתנהגות שלו בד' אמותיו תואמת במדויק למה שהוא אומר למחונכיו. לכן דבריו נשמעים ומתקבלים בטוב אצל המחונכים. הוא אשר אמרנו, מזהים את הכנות ונדבקים אליה.
וכמובן, האמור לעיל נכון לא רק בין מחנכים למחונכים וגם לא רק בנפשו של אדם פנימה, אלא גם בכל תקשורת בין-אישית, ובכלל. כי אם אני מציג את עצמי בדמות א', נניח כאוהב אדם, ואני אכן משקיע רבות בסיוע לבני אדם, אבל בתנאי שהם רחוקים ממני, בהאיטי או בשכם למשל, בעוד איני רואה כלל את מצוקותיהם של אלה הקרובים אלי פיזית ומשפחתית, רק טבעי שהסביבה תתייחס אלי כאל שקרן. שהרי ברור שכל המעשים הטובים שאני מקפיד לעשות ולפרסם שאני עושה - אינם נובעים מאהבת אדם אלא מאינטרס זר כלשהו, ולא ננסה כעת לנחש מהו אותו אינטרס. וכן אם אני מציג את עצמי כאדם דתי, שומר מצוות, ירא שמים, אבל בכל רגע נתון אני מוטרד ממה שאומר או לא אומר עלינו נשיאה ההזוי של ארה"ב, או ממה שכתבו עלינו בעיתוני אירופה, ושוכח לגמרי להתייחס לאמירה של ה' יתברך בתורתו, אמירה המופנית אלי, כמו אל כל יהודי, אישית - רק טבעי שיתייחסו אלי כאל פוליטיקאי מצוי במקרה הטוב, או בעצם במקרה הפחות טוב. לא חסרות דוגמאות, אבל הכי חשוב שנפנים את המסר של פרשת השבוע; היא פותחת ב-וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, וחותמת ב-כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה. מעגל שלם שכולו דבקות בה' יתברך.