ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שבכוונה תחילה הוציאה את אחד במאי מהתודעה הציבורית. חבל. זהו אחד הימים המעניינים והמגוונים בלוח השנה. אפילו בארה"ב, שמעולם לא הצטיינה ברוח הפרולטארית (אף שדווקא שם התרחש אירוע-הדמים המכונן של חג העובדים המודרני), מקיימים באחד במאי לפחות שלושה חגים, בנוסף ליום הפועלים הנשכח: יום הנאמנות (Loyalty Day), יום בואו של האביב, ויום בריאות הילד. בקוריאה - זה יום הולדתו של בודהה. ברוסיה הפוסט-סובייטית – חג האביב והעבודה.
לאחד במאי יש גם היסטוריה עשירה. באחד במאי 1006 זרחה בשמי כדור הארץ הסופרנובה המפורסמת. באותו יום בשנת 1328, אנגליה הכירה בעצמאותה של סקוטלנד, וב-1707 אנגליה וסקוטלנד התמזגו ונוצרה הממלכה המאוחדת. באחד במאי 1786 נערכה בווינה פרמיירה מדהימה של "נישואי פיגרו". ב-1884 החלה בשיקגו בנייתו של גורד-השחקים הראשון. באחד במאי 1967 התחתן אלביס פרסלי, ובאותו יום ב-1979 הופיע כוכב הרוק הראשון בישראל - אלטון ג'ון. ולא נשכח: באחד במאי 1889 החלו לשווק את המצאת המאה – כדורי האספירין.
מאבק הפועלים הוסיף לאחד במאי גוון מודרני חשוב: משנת 1890, האחד במאי הוא יום חגה של מדינת הרווחה, למרות שהיא קמה רק מאוחר יותר. עם ביטולו המעשי של החג, היא מטה ליפול.
העולם עדיין חוגג את האחד במאי. אצלנו זה חגם של כמה הזויים, שמזמן פרשו מן ה"מיינסטרים". חבל – לא כדאי לוותר על החג החילוני, הלא-לאומני והמאחד היחיד שהיה לנו. לטעמי יש סיבה נוספת, חשובה יותר, לא לוותר על החג. היא עדיין לא הוכרה בישראל – אבל תוכר. כי ההזויים חוזרים ל"מיינסטרים". יותר נכון, ה"מיינסטרים" חוזר אליהם.
האחד במאי נמחק מהתודעה הלאומית פשוט משום ש"המיינסטרים" החליט שאין לו מקום במדינת הקפיטליזם המנצח. קשה היה להתווכח על כך – בערך עד לסתיו 2008. רק לאחר קריסת בר סטרנס ולהמן ברדרס, ואלו שבאו בעקבותיהם – הציבור תפס את גודל ההחמצה. אנחנו נמצאים כעת בשלהי המשבר שאיננו "עוד משבר" בכלכלה הקפיטליסטית. אוי לנו – אבל זהו משבר שונה, משום שהוא משברו הראשון של סדר כלכלי פוסט-קפיטליסטי. בוקר טוב, פורמציה חברתית חדשה!
המשבר הנוכחי התפתח, לא במקרה, בתוך המגזר הפיננסי. המגזר הזה גלש מזמן - ומבלי שהבחנו בכך - לתוך פורמציה חדשה, שעוד לא למדה לנהל את עצמה. אביא דוגמה רלבנטית אחת – ממש מהימים האחרונים.
ה-SEC והפרקליטות הפדראלית של ארה"ב החלו בהליכים אזרחיים ופליליים נגד גולדמן-זקס, הבנק המפורסם והמושחת. גולדמן רימה לקוחות, הימר נגדם, והנפיק ניירות ערך רעילים – התפרע ממש כמו פיל בחנות חרסינה. ולטובת מי בוצע הגזל? מי הרוויח ממנו? בעידן הקודם היינו יורים מייד: לטובת הבעלים, הקפיטליסטים החזיריים, ששדדו את היתומים והאלמנות כדי למלא את ארנקיהם! אך לא הפעם! כי לגולדמן (ולכל בנק אמריקני או אירופי משמעותי אחר) מזמן אין בעלים אמיתיים, כאלה ששולטים ומקבלים החלטות. כל מה שנותר מהם – בעלי מניות קטנים (מקצתם עשירים), שיושבים ומסתכלים על המאורעות בעיניים משתאות. אין להם השפעה של ממש על התנהלות הבנק.
בכל בקשור לבעלות, רוב הקונצרנים הגדולים מזמן הפכו לקואופרטיבים. אך לצערנו, הקואופרטיבים הללו טרם המציאו דרך ניהול מתאימה. כתוצאה מכך, הם נשלטים למעשה על-ידי הנהלותיהם, השודדות את העולם ואת החברות עצמן גם יחד. גולדמן, למשל, הרוויחו ב-2009 הנוראה שלושה-עשר וחצי מיליארד דולר (שיא כל הזמנים), חילקו אחד-עשר מיליארד דולר כבונוסים לעובדים ובעיקר להנהלה, ושילמו לבעלי המניות רק שמונה מאות מיליון דולר דיבידנדים. זאת הפרופורציה.
ובכן, ברוכים הבאים לעידן הקואופרטיבים, שעדיין לא למדו לשלוט בעצמם. אך הלימודים החלו. לאחר שאובמה יעביר רפורמה מקיפה של המערכת הפיננסית, תחל הספירה לאחור. הפורמציה החדשה תתחיל ללכת. אני לא אופתע אם בעוד שנה-שנתיים נראה באחד במאי קבוצת מפגינים גדולה עם דגל אדום וכרזה: "גולדמן-זקס. בעלי המניות".