המשורר, הסופר והמחנך עזרא מורד נולד בעיר עמארה, במחוז מיסאן שבדרום עירק. בשנת 1950 עלה לבדו מעירק בעלייה ב' דרך אירן. עם שחרורו מצה"ל הוסמך להוראה בנהלל והחל לעבוד כמחנך וסגן מנהל בבית הספר "האחים" בקריית מלאכי.
בשנת 1977 מונה לתפקיד מנהל מחלקת החינוך בקריית מלאכי. במסגרת תפקידו הפעיל את השירות הפסיכולוגי, למידה אינדיבידואלית על-פי שיטת תוא"ם (תרגול ואבחון במחשב), טיפוח המוסדות לגיל הרך והפעלת חטיבות צעירות בבתי הספר ביישוב. בשנת 1983, עם יציאתו לגמלאות, החל להרצות בהתנדבות בגני ילדים במסגרת קדמ"ה (קבוצת דיון מחנכים-הורים) לטיפוח שירה בגיל הרך והמשיך את עיסוקו בהוראת מבוגרים ובהשלמת השכלתם במסגרת אורט. מורד אוצר ומרכז בביתו את התיעוד להקמת היישוב קריית מלאכי, מקליטת העלייה ועד היום. הוא יזם את הקמת מוזיאון "בית הראשונים" בקריית מלאכי.
עזרא מורד רושם רשמיו וחוויותיו מהיומיום. אין לו צורך ללכת למרחוק כדי שהשראותיו יעלו ויניבו פירות ענוגים ובשלים.
ארבעה ספרים למבוגרים באמתחתו: "עטים וקוים" (אנתולוגיה של שירים שראה אור מטעם ארגון קס"ם - סופרים ומשוררים, שהיה בין יזמיו ועורכיו); "חמדת נעורים; נופי ילדות מבית אבא" (שירים); ו"מעל לדקלים" (תרגומי שירה). כמו-כן ראו אור מפרי עטו חמישה ספרי ילדים: "זוהי חידתי מהי עדתי?"; "הדֻבי של עִדן"; "מיכל והדר ילדי העתיד"; "טל וגל" ו"שירו לי שיר".
המשורר הופיע עם ספרו "נופי ילדות מבית אבא" בתוכנית של בימת הספרות שייסדתי - "על חוד העט", אירוע אותו ערכתי ל"חודש המורשת היהודית" וקיימתי ב"בית ש"י עגנון", בירושלים. כן הופיע בבימה הנ"ל, עם ספרי הילדים "טל וגל" ו"מיכל והדר ילדי העתיד" - בתוכנית שערכתי לסופרי ילדים, בתיאטרון "פרגוד" בירושלים.
יצירותיו של עזרא מורד אותנטיות ובעלות ייחוד. בעיקר ניכרים בספרי הילדים שלו הומור מעודן הטבול ביצר הרפתקנות ושובבות המאפיין את הגיל הרך וכן את גיל הנעורים. בעוד הוא נוטל את עולם המחשבים, שיצר תשתית אחרת בתכלית בחיי היומיום שמהלכיהם ניכרים בחשיבה ובביצוע שונה, מאותו עולם מוכר ורגיל שאפיין את הדור הקודם (שהמחבר הוא חלק אינטגרלי ממנו) - נבחין בכתיבתו בהתערות ובבקיאות מוחלטות בעידן המודרני המתחולל, אשר תפס תאוצה בעשור האחרון ושינה את פני הדברים ללא הכר.
למרות העניין שמגלה מורד בחידושים ובהמצאות, הוא מצליח לשלב את החדש עם הישן והמוכר, מבלי להרתיע או לזעזע את עולמו של הילד ובכך הוא מהלך על קרקע בטוחה.
היכולת הנדירה לתפוס מחשבותיו של הילד ולהעלות את הנושאים הרלוונטיים אל הכתב בפרופורציה נכונה וקולעת, יכולה לנבוע מעטו של יוצר בעל רגישויות גבוהות במיוחד, שאיכות כתיבתו
נעלה בעיניי.
קליטתו מצבים מהיומיום, גמישות ההבחנה בנקודות התורפה העיקריות אצל הילד, הן סוד ההצלחה המיידית של סופר ילדים מוצלח. כתיבתו של מורד איננה חודרנית ומחטטת, ובכך סוד קסמו בפני קהל קוראיו הצעירים. לשונו המליצית של מורד קלילה, משחקת ונוגעת. ובעת הצורך, מרפה ונינוחה (עמ' 1):
"חמש בנות"..."אֲגוּדָלִי/חָדָה חִידָה/אֶצְבָּעִי/קָדָה קִדָּה/אַמָּתִי הִתְכּוֹפְפָה/וּקְמִיצָתִי הִתְעוֹפְפָה/אַךְ הַזֶּרֶת הַקְּטַנְטַנָּה/לֹא שִׂחֲקָה/הִיא יְשֵׁנָה"....
יוצר השואף לקשר ישיר ויציב עם קוראיו הקטנים, חייב שיעמדו לרשותו מקצת מתכונותיו של מחנך המבין לנפש הילד. נראה שעניין זה כשלעצמו הוא אשר נתן בידיו את הקרדיט ויצר הערכה בונה.
את האמינות בכתיבתו אנו נראה בהמשך (עמ' 3), נבחין בסוג של 'השאלה' מעולם המבוגרים, כשלמעשה אותה 'השאלה' מתבקשת לצורך השוואה בין ה'חיה' שהיא חסרת תובנות, לבין ה'אדם' שהוא בעל תובנות. המשל והנמשל בשיר זה גבוה מדי למידתו של הילד, אך מורד מסתמך על כך שהדברים שהפנים הילד בגיל הרך, בבחרותו, הוא כבר יידע לפרש. שכן עד אז, התובנה עוברת תהליך של ספיגה ומוליכה מאליה להבנת ההקשרים וההשלכות.
מכאן, כי הילד רשאי להציץ לעולמן של החיות ולהכירן מקרוב, כשלצד ההיכרות, נלווה גם 'מוסר ההשכל' לאותן שאלות שלעולם אינן נשאלות: האם יש לקנא בחיות? האם ניתן לחקות אותן?... (עמ' 3):
"כַּמָּה טוֹב לַצָּב"..."כַּמָּה טוֹב לוֹ,/טוֹב לַצָּב/שֶׁפָּטוּר הוּא מִכָּל צַו./חַי חָפְשִׁי/וְאֵינוֹ חַיָּב,/לְתַכְנֵן יוֹם יוֹם חַיָּיו".... גם באם הילד לא ממש מבין את המסרים של "פטור" או "צו", הוא בהחלט יכול ורשאי לשאול קושיות את המבוגר ולקבל תשובות רצויות לגילו. מה שהמסר אומר בתכלית, שהחיה מתקיימת בחופש מוחלט בעולמה ואיננה חייבת לתת דין וחשבון לאף אחד, לעומת
בני האדם שכן מחויבים.
מורד מגמיש צעדיו: פוסע פעם אל תחום עולמו של המבוגר, ופעם פוסע אל תחום עולמו של הילד. בכך למעשה מאזן פסיעותיו שתי וחזור במורכבות מסעותיו. בשיר "הרכבת" (עמ' 8) נלמד להכיר תכסיס ההולם פעילות חברתית שבה הילד נוטל עליו אחריות על כל הליך הפיקוד ברכבת. תפקידיו מרובים לאין-ספור: הילד הוא גם רכבת הנעה על גלגלי הרגליים; גם נהג הקטר, המסיע את הרכבת
ומעלה ומוריד נוסעים בדרך. כך שהמרכיב המרכזי והדומיננטי במשחק הינו הילד עצמו:
"כֹּל יֶלֶד פֹּה הוּא קָרוֹן,/עַל גַּבּוֹ נוֹשֵׂא אָרוֹן./מִזְּמַן... אָזְלוּ הַכַּרְטִיסִים,/לֹא עוֹלִים יוֹתֵר! זָזִים!"....
משחק הסימולציה פשוט מפתח את יכולותיו הקוגניטיביות של הילד להפעיל את דמיונו. והציפיות, ב'הפעלה' וב'פעולה', נמדדות על-פי אמת מידותיו הנורמטיביות (שאנחנו המבוגרים מכתיבים לילד כל העת). ביום בו נחגג יום הולדתו, או אז מגיע לו גמול הוגן על כל שעמל במהלך השנה, על-מנת לנשוא חן בעינינו... ויום ייחודי זה, מנציח עזרא מורד בשיר "יום הולדת" (עמ' 14):
"הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת/לֹא בְּכִי, לֹא דְּמָעוֹת./הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת/יוֹם כֵּף וְהַפְתָּעוֹת"... מסתבר כי הנושא 'שכר ועונש' או לחילופין 'המקל והגזר' (אותו כולנו המבוגרים מצליחים לזהות ביומיום), מגיע עד עולמו של הזאטוט (ילדנו), והוא חש בחושיו כי יום זה נוצר במיוחד עבורו ומותר לו לדרוש כל שירצה, כולם נענים לו ומרעיפים עליו אהבה, פינוקים ומתנות.
את היצירה המסכמת לקובץ הילדים שכאן נמצא בעמוד 26. המחבר עזרא מורד בא בהכרזה מוסרית וערכית למחנכים, עמיתיו למקצוע, מההיבט הפסיכולוגי, הכי חברתי ורגיש שהחברה בעלת
ה'דעות הקדומות' אינה מרפה מהן, גם לא בעידן המודרני. ולכן, בא ומתריס מורד ביצירתו המופלאה והייחודית הזאת, כי הגיע הזמן לחדול ולהציק לאחר ולשונה. וחשוב לבוא לקראת הילד השונה ולהכניסו לחברה הסגורה, בפתיחות ובנכונות מעשית. והקול מגיע באמצעות הילד הדובר (עמ' 26) מחנכיי! קבלו אותי!:
"קַבְּלוּ אוֹתִי עִם מֶחְדָּלִי/וְיִתְרוֹנִי וְלֹֹא חָשׁוּב /מִי הֵם הוֹרַי וּמַה גִּילִי,/מַה גּוֹן עוֹרִי וּמַה דָּתִי.//אָז אָנָּא מִכֶּם קַבְּלוּ אוֹתִי,/ וּתְנוּ כָּבוֹד! שֶׁגַּם אֲנִי / אֶלְמַד מִכֶּם לָתֵת כָּבוֹד,/ זֶה הֲדָדִי, מְאֹד מְאֹד"...