תערוכה מיוחדת במוזיאון הדואר והבולאות על-שם אלכסנדר - "אישה עברייה אל הדגל". ימי היישוב העברי לפני הקמת המדינה זכורים לנו כימים של מאבק להשגת העצמאות, ימים של מחתרות הפועלות נגד המנדט הבריטי. גיוסן של הבנות מתרחש בימים של שבר עולמי: המלחמה של בעלות הברית נגד הנאצים.
מי שמגיע לתערוכה המרתקת במוזיאון הדואר והבולאות בתל אביב ומתרגש למראה החיילות העבריות הראשונות, שואל את עצמו: מדוע לוחמים ולוחמות מצטרפים לדגל הבריטי? התמונות מובילות אותנו בנתיב הזיכרונות ודפי ההיסטוריה.
רחל בונפיל, מנהלת מוזיאון הדואר והבולאות, ראתה בהקמת התערוכה אתגר מיוחד: "חשוב להביא לתודעה את תרומת הנשים למאמץ המלחמתי וחשוב להעלות על סדר היום את ההכרה בתרומתן החשובה. חבל שמאמץ זה לא זכה להכרה הנאותה בתיעוד ההיסטורי והספרותי".
האביזרים ופריטי הלבוש, תעודות החיילות, וכמובן שלל התמונות המדהים - כל זה סוחף אותנו. בין הצופים והמבקרים אתה שומע את רחש הנוסטלגיה, אתה רואה פנים של לוחמות לשעבר, מביטות, מנסות להחזיר את הגלגל לאחור...
המשוב של הקהל הנרגש בין התמונות ההיסטוריות לוקח את כולנו לעולם אחר. על הקירות בתערוכה כרזות הקוראות לנשים להתגייס ולשרת בצבא הבריטי, ומעבר לתמונות ולהצגת אביזרים ממאהלי הבנות המגויסות, עולה שוב השאלה: כיצד קיבל היישוב גיוסן של נשים עבריות לכוחות צבא?
הכרזות על קירות התערוכה צבעוניות ויפות. הקריאה נשמעת ברורה: "אישה עברייה אל הדגל", וכולנו רואים אותן מגויסות תחת הדגל הבריטי ולא דגל ישראלי.
בתיה דונר, אוצרת התערוכה שהלכה אחר מחקרה המרשים של דוקטור
ענת גרנית- הכהן, חושפת את רוח הימים באמצעים ויזואליים, בעיתוני התקופה, בלשון הפנייה לבנות המתגייסות.
מתברר שהיה פולמוס ביישוב, אבל המלחמה נגד הנאצים הכריעה את הכף. המאבק בבריטים באותה תקופה היה עקב המדיניות שלהם שחסמה דרכם של מעפילים והערימה קשיים על היישוב העברי בפרסום "הספר הלבן".
מה שסלל את גיוסן של הנשים העבריות היה צו השעה.
דוד בן-גוריון הכריז אז: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה ספר לבן ולעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה". בעקבות זאת נערכו מוסדות היישוב לסייע לבריטים. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 נערך "המפקד הארצי של מתנדבים לשירות המולדת" - והתברר שעשרות אלפים הסכימו להתנדב: 86,000 גברים ו-50,000 נשים הצהירו על נכונותם לשרת את היישוב ולסייע לבריטים במלחמתם. הוויכוח היה נוקב ולעתים מר.
ב-23 בדצמבר 1941 הציפו כרזות את חוצות היישוב הישן. מִפקדת הצבא בארץ פרסמה קריאה פומבית והכריזה על גיוס נשים מארץ-ישראל לצבא הבריטי. ההחלטה שודרה באותו יום ברדיו ולמחרת נראתה שחור על גבי לבן בכל העיתונים היומיים ביישוב. "מועצת ארגוני הנשים" (מא"נ), שהייתה ארגון הגג של ארגוני הנשים ביישוב, היא זו שהתייצבה מאחורי הקריאה - וראש מא"ן, הדסה סמואל, פנתה ישירות אל מִפקדת הצבא הבריטי במזרח התיכון והמשיכה לדחוף ולעשות הכל למען מימוש יוזמה, עד שאכן קרמה עור וגידים. סמואל לא הרפתה מן ההצעה לשתף את נשות היישוב במאמץ המלחמתי. סיוע כבד קיבלו הנשים המתגייסות מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית - ובראשה משה שרתוק (לימים משה שרת שהפך לשר חוץ ובתקופה מסוימת לראש ממשלה). המחלקה של שרת יצאה בקריאה פומבית למען היוזמה.
לקראת סוף שנת 1941, החל להתממש רעיון הגיוס של נשים עבריות לצבא הבריטי - וביישוב סערו הרוחות, האם להילחם לצד הבריטים נגד הגרמנים, או להתגייס למען מאבקם של ארגוני הצבא העברי שבדרך.
הגיוס לצבא העברי, כך מתברר, לא היה רק אירוע חולף או אפיזודה בחיי העם. כיום ממרחק ימים, רואים בגיוס של הנשים שינוי במעמד האישה העברייה. עד אז התייחסו לנשים החלוצות ככוח עזר: הן היו בעיקר מנקות, תופרות, או עוסקות בהוראה או ככוח עזר בבתי חולים, ולא היו מרכיב חיוני בקרב החלוצים שהיו בחוד החנית: החורשים, הבונים והסוללים.
אוסף התמונות והאביזרים מן הימים ההם מזכיר לנו שחלפה תקופה. היו ימים חבר... אתה מביט בתמונות בתערוכה ורואה את רוח הימים ההם: נשים מתגייסות ומוצבות בכוחות הבריטיים בתפקידי מפתח: הן מסייעות ליחידות חיל העזר הטריטוריאלי (האט"ס) ולחיל העזר של חיל האוויר המלכותי (הווא"ף) - וזה נתפס כקו פרשת דרכים חדשה. התצלומים לקוחים ברובם מארכיון צה"ל ומערכת הביטחון וכן מגנזך המדינה.
נכון, רוב הנשים לא היו לוחמות בשדה הקרב, אך מבחינת הבריטים ראו בהן ברכה, ושיבחו מאוד את חלקן, את תרומתן המשמעותית. במחנות הצבא הבריטי שרצה להקצות יותר גברים לקווי הלחימה, חשו הקלה. במצב חירום זה איישו נשים את תפקידי המגן בעורף: התמונות מראות אותן בכל פינה. הנה הן מטות כתף בבתי חולים, במטבחי היחידות, במחסני הבסיסים, ואפילו עוברות שלב ואוחזות בהגה.
בתערוכה אנו רואים נשים שנהגו במשאיות, באמבולנסים ובכלי רכב צבאיים שונים, ואפילו מנסות כוחן בתיקון תקלות מכאניות של הרכב. היו אפילו נשים עבריות שהיו נהגות של קצינים בריטיים. רבים רואים בהילה שנוצרה אז סביב תרומתה של האישה העברייה לכך שקם בארץ חיל נשים בצבא הגנה לישראל.
כרזות הגיוס מנוסחות בפאתוס, מנסות ליצור התלהבות, והתמונות שצולמו בתוך מחנות הצבא אכן מאפשרות לנו להציץ לתוך עולמן של נשים שיצאו מן הסטריאוטיפ הנשי המקובל באותם ימים, ומנסות לסלול לעצמן דרך משלהן. הן מרגישות חופשיות יותר, ואפשר לומר שהנתיבים שנסללו אז השפיעו על מעמד האישה העברייה גם לעתיד. שינויים ותמורות שחלו, אז בוודאי השפיעו על החברה הישראלית שקמה לאן מכן.
יפה לראות את הנשים העבריות במחנות, לעקוב אחריהן כפי שהמצלמות החובבניות תיעדו אותן כשהן במגרש המסדרים, מתכוננות לשמירה, בחדרי המגורים, בקשרי הצוותא שלהן בתוך המחנה הצבאי, באירועים משותפים, באולמי לשכת הגיוס ועוד.
ברור לכל שלנשים העבריות היה חלק חשוב במאבק של היישוב העברי, בסיוע לכוחות הבריטיים, ולמרבה הפליאה, בתיעוד ההיסטורי אין להן מקום בולט, ובמרבית ספרי ההיסטוריה מקומן נפקד לחלוטין. גם בתיעוד הספרותי זכינו לראות רומנים וסיפורים על שירותם של הגברים למען הבריטים, ובקושי מצאנו דפים שיספרו על חלקה של האישה העברייה במחנות הצבא, בסיוע לכוחות הלוחמים.
וצריך לזכור, מדובר באלפי לוחמות וחיילות: מניין המגויסות לאט"ס ולווא"ף הגיע ל-3,600 נשים - וזה היה אחוז לא קטן, בהתחשב בעובדה שכל היישוב מנה אז 500,000 איש. יפה שהתערוכה מעלה על נס את שירתן וטוב שהתרומה שלהן לא נמחקה כליל. התיעוד והצילום לאורך כל שנות פעילותן הם היום בסיס לראייה מחדש ולהצדעה לתרומתן. אל נשכח: בתיה דונר היא אוצרת התערוכה, ובחירת התמונות והחומר הייתה על בסיס מחקר מקיף ומרתק של ד"ר ענת גרנית-הכהן.