מדוע חייבים לשקר?

ישבתי בספרייה בסמינר אפעל, כשאני מעיין בעיתוני "דבר" משנות השישים. מה שהניע אותי היה למעשה חיפוש אחר מאמר במוסף הספרותי של העיתון על אודות משורר נשכח בשם מרדכי אבי שאול. משורר שאני חש חובה לכתוב עליו מאמר כדי לגאול אותו מתהום הנשייה של השיכחה. להפתעתי, במוסף הספרותי של עיתון "דבר" בגיליון של יום שישי 1.2.1963 הופיע מאמר, שעניינו בהחלט לא ספרותי. מי אני שאעביר ביקורת על עריכה בעיתון, שכבר לא קיים ואתבע את עלבונו של פגם עריכתי מאוד צורם, שהתרחש לפני 47 שנים. אך על תוכנו של המאמר אני חש חובה להגיב, ולצערי, באיחור של 47 שנים. המאמר נכתב על-ידי הסופר לעניינים ערביים של עיתון "דבר", המודאג מההסתה הגוברת בכפרים הערביים נגד הקמת העיר כרמיאל, "כאשר ישראל בסך-הכל רק מפקיעה אדמות בור בבקעת סכנין". במאמר מוזכר גם שמו של כוכב צעיר, אחראי על המחלקה הערבית בהסתדרות, בשם רענן נעים, התוקף את המסיתים הערבים כאשר ישראל "הופכת אדמות בור וטרשים לישוב משגשג, שיסייע לפיתוחו של הגליל". אינני מגנה כל יוזמה להקמת עיר, מושב או קיבוץ. יש לי בעיה אחרת - מדוע אנחנו עולים על שרטון של שקר וסילוף עובדות. כאשר חזרתי הביתה פתחתי את ספר הגיאוגרפיה של ד"ר י. פאפורוש ממנו לימדתי במשך שנים רבות. בעמוד 236 אני קורא על אותה בקעת סכנין את השורות הבאות: "הרי יודפת משתפלים בנחת אל בקעת סכנין הפוריה, המפרנסת דורות פלאחים ערביים היושבים בכפרים עשירים בכרמי זיתים, הנטועים במורדות הנמוכים של ההרים" [שם שורות 16-15]. בקעת בית הכרם אינה מוסתרת, היא גלויה לעיני עובר ושב, אבל האדמה הדשנה בה היא התברכה, הופכת באבחת מילה בעיתון בישראל לבקעה שאדמתה היא אדמת בור, אדמת טרשים לא ראויה לחקלאות. והיום אנחנו נושאים עיני עגל ותמהים, איך זה קרה שרוח לאומית זקופת קומה מנשבת במלוא עוצמתה ברחוב הערבי. אנחנו תמהים איך זה קרה שאת מקומה של מנהיגות ערבית נכנעת ומתרפסת של מפלגות לווין של מפא"י תופסת בעוצמה רבה רוח לאומית מתריסה של מיעוט לאומי, שאנחנו באיוולת ובמידה לא מועטה של רשעות חשבנו, שלָנֶצַח נוכל לקפחו והוא לנצח יישאר כפוף קומה.