מה שקורה אצלנו, כאשר רופאים מקבלים מכות, ולאחרונה גם התנפלויות ומכות לעובדים הסוציאליים, זו תופעה שהפכה כבר לשגרה. אומנם המכים הם מעטים, אבל עצם התופעה היא סימפטום למחלה שתפשה את ההמון. המתפרעים אומנם מעטים ועם כל ההבנה למצבם הם מעטים ופוגעים באנשים היפים שיש לנו - עובדים סוציאליים, עם הנשמה הטובה שלהם ורופאים.
זו בעצם הטרגדיה שיש לנו, בין השאר.
המציאות הזו שהפכה לחלק מחיינו, היא כמו סימפטום למחלה בגוף האדם, אם כי הכאבים לא מופיעים במקום ששם קרה משהו, כמו ריקבון למשל. אבל לענייננו, אין להתפלא, קיימת מחלה אצלנו. ומצד שני, אם כבר מדברים על מכות, נציגי הציבור שלנו שקובעים בחיינו, כל אחד בתחומו, לא רק שהם לא מקבלים את המכות, אפילו לא מזכירים אותם, כאילו הם חיים בפלנטה אחרת והדברים לא נוגעים להם.
בגלל השיטה אצלנו, איך שהם נבחרים, גם אי-אפשר להעניש אותם ולא לבחור בהם פעם נוספת. אין אצלנו את התלות בין הבוחרים והנבחרים.
יש לקוות שאותם שמתמהמים להחליט להיות נציגי ציבור, רואים טוב את הדברים, אחרת אם לא יהיה שינוי "נציגי הציבור" של היום יכולים לכהן עוד כמה קדנציות, בתוספת - איך לא - מכות לעובדים הסוציאליים והרופאים.