"מדינת ישראל מתקדמת בצעדים מהירים אל נקודת אל-חזור". עוד נביא זעם? ממש לא. פשוט צוות שאוסף נתונים. ליתר דיוק, זהו המשפט המרכזי במכתבו של פרופסור דן בן-דוד הנלווה ל"דוח מצב המדינה". הדוח התפרסם בימים האחרונים בהוצאת מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל ונשלח בתפוצה רחבה לקובעי מדיניות ואחרים.
יש להניח, שהאותיות האדומות שנבחרו לכותרות הספר עב הכרס אינן יד המקרה. "זהו דוח של התרעה", כותב בן-דוד העורך, מבכירי הכלכלנים במדינה ומנהל מרכז טאוב. "הציבור הרחב וקובעי המדיניות צריכים להבין ולהפנים את מצבנו - ולהביא לשינוי כל עוד ניתן לעשות זאת", מתריע בן-דוד. מה שנקרא במקומותינו, שלא תגידו שלא אמרנו לכם!
אין בדוח איזו הפתעה היסטרית. יותר בגדר חיטוט בפצעים מוכרים. חשוב לחטט עד שנצעק. ובכל זאת, למרות שלא מחדש הרבה, מחדד וחשוב. מתוך הממצאים המדאיגים, בלשון המעטה, של הדוח אנו למדים, למשל, ששיעור התעסוקה בקרב גברים ישראלים בגילאי העבודה העיקריים הוא הנמוך בעולם המתועש, רמת החיים נמצאת בנסיגה מתמדת מול המדינות המובילות במערב, וממדי העוני ואי-השוויון גבוהים ממה שהיה פה בשנות השבעים. יופי נחמה!
נראה דמיוני, מפחיד והזוי, אבל אם יימשכו השינויים הדמוגרפיים בקצב של העשור האחרון, טוען בן-דוד, אז בעוד 30 שנה 78% מהתלמידים בחינוך היסודי יהיו חרדים או ערבים ו-14% בלבד בזרם הממלכתי...!
טוב, גם זה לא נעים, אבל לא ממש חדש. גם מי שאינו בקי בפרטי ההסתברויות והדיאגרמות, כבר שמע שמצבנו בכי רע. אלא שהפרק העוסק במערכת החינוך בישראל כולל גם הצעה לרפורמה כוללת. שיהיה ברור, מחברי הדוח אינם מסתפקים בניתוח הנתונים ומשמעותם, וברוח האחריות החברתית שהם מבקשים להטיל בפתחינו, הם עושים מעשה וכוללים גם הצעה מעשית. על-מנת להבין את הרפורמה הכוללת שהם מציעים, יש להביט בנתונים המזעזעים ולהפנים.
למי שמתקשה להשיג את המסמך, להלן פנינים:
הישגי תלמידי חטיבות הביניים בישראל נמוכים בכל מבחני ה-OECD ומה שעוד יותר מדאיג, הוא שהתלמידים החלשים בישראל, הם החלשים ביותר בעולם המערבי. אגב, תלמידי המגזר החרדי, שרובם אינם לומדים את מקצועות הליבה המחויבים ומספרם גדל בעשור האחרון בלבד ב-49% - אינם משתתפים כלל במבחנים הבינלאומיים. מזל...!
והמצטיינים? פרופ' יונת וצ'חנובר, ושאר זוכי פרס נובל, שעליהם גאוותנו הלאומית, הינם תוצרים של מערכת החינוך לפני 70-50 שנה. האם צפויים לנו פרסי נובל בעשורים הקרובים? אז זהו, שאליבא דבן-דוד ועמיתיו - לא. ההישגים של תלמידי ישראל המצטיינים נמוכים בממוצע המצטיינים של מדינות ה-OECD בכל אחד מהמבחנים, חוץ מאחד. יש לזכור שמדובר בממצאי מבחנים בחטיבות הביניים. מה קורה עם המצטיינים בהמשך הדרך? אז זהו. שפה יש חסם מוזר של נתונים. "המערכת הצבאית" כותב בן-דוד, "בוחנת מדי שנה את רמתם של המתגייסים לשורותיה... אך המידע אינו נגיש לציבור הרחב..."?! לא ברור מדוע נתוני הצבא אינם מועברים בצורה סדירה ושקופה למוסדות המדינה הרלוונטיים. רכוש צבאי? ממש לא. מדובר באינפורמציה חשובה, שמן הראוי שמישהו כבר ידרוש לקבל אותה בצורה מסודרת.
ישנם, עם זאת, ברי-מזל, או אולי, נכון יותר, עתירי השפעה וקשרים. שלמה דברת, למשל, מי שעמד בראש כוח המשימה הלאומי, הידוע יותר בכותרת "דוח דברת" הגנוז, הצליח לקבל ממישהו בקרב כוחותינו נתונים על המצב בתחום הבנת הנקרא. ומה עולה מנתונים אלה? אולי בעצם עדיף לא לדעת... "תוך פחות משני עשורים", כך בן-דוד מפי דברת, "שיעור ילידי הארץ שידע לקרוא ברמה מספקת ירד בקרוב למחצית"... קרוב למחצית... קראתם טוב.
אגב, כאן בן-דוד המודאג מעלה השערה: אולי המבחנים של צה"ל אינם מכוילים עם הזמן... נו, באמת... לא ממש נרגענו וכבר נוספה דאגה חמורה אחרת שקשורה באיכות ואמינות המבחנים שעורך הצבא. לצה"ל, יש, כנראה, סיבות מגוונות לכך שאינו חושף את נתוניו. מבחנים לא מכוילים יכולים להיות סיבה אחת.
הבעיה איננה בהקצאות המדינה לחינוך. במובן זה ישראל דווקא משתדלת. בן-דוד בוחן את הממצאים החמורים מתוך התייחסות לשתי שאלות מרכזיות: מי מלמד ומה מלמדים. בשתי הקטגוריות, אנחנו, איך ננסח זאת בעדינות, על הפנים.
"תנאי הקבלה ללימודי הוראה בישראל נמוכים מתנאי הקבלה למרבית החוגים האוניברסיטאיים", והרי התשובה לשאלת מי מלמד. יש כמובן אידיאליסטים מוכשרים שהולכים להוראה מפאת האתגר והערכים. אבל, יש להניח שאם הם היו הרוב, יכלו המוסדות להכשרת מורים להעלות את רף הקבלה. זה לא קורה מפני שאלה המיעוט, לצערנו. מה מלמדים? בנקודה זו מדובר בצורך לתגבר את שעות לימודי המקצועות המדעיים והשפה. מטופל כבר על-ידי שושני.
