בדיוק עשר שנים לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון, עדיין מתייחסים שלטונות ישראל אל 2500 פליטי צד"ל, שנמלטו לארץ ושנותרו בה עד היום, כאל נטע זר. אף שנלחמו שכם אחד עם הצבא הישראלי באויב החיזבאללה המשותף, נגזר עליהם לחיות כאן במציאות מורכבת וכואבת. מרביתם לא הצליחו למצוא פרנסה הולמת ואפילו לא לשחזר, ולו במעט, את רמת החיים שממנה נהנו בעבר.
למרבה הצער הם חיים בגטו חברתי מבודד ואינם מצליחים להתערות בחברה הישראלית, באשר זו רק מתנערת מהם וזורקת אותם לכלבים.
בימים שצה"ל שלט עדיין על דרום לבנון הם היו בסך-הכל מיליציה, שלחמה בגבורה עילאית נגד אויב החיזבאללה המשותף. חששם המוצדק מטבח, שיעשה בהם אותו אויב, הביא לכך שהם עברו את הגבול לישראל, תוך שהם מותירים מאחוריהם את משפחותיהם ואת רכושם. רובם זכו אומנם להתיישב בערי הצפון - נהריה, מעלות, קריית-שמונה, טבריה, כרמיאל וצפת - אבל מעולם לא הצליחו להתערות בהן. חלקם של יוצאי צד"ל הדרוזים שביניהם שפר יותר והם השתלבו ונקלטו בכפרים של בני-עדתם בארץ.
בשנת 2003, כשעדיין מנו 7000 איש, חזרו מרבית אנשי צד"ל, כולם חיילים זוטרים, למולדתם - לבנון. לעומתם בחרו מרבית אנשי הקצונה שביניהם להמשיך ולהישאר בתחומי ישראל, מחשש פן יוצאו להורג בארצם. סמוך לאותה עת החליטה ממשלת ישראל שהמנהלה הביטחונית לסיוע תטפל רק באותה אוכלוסיה של אנשי צד"ל בכירים, שעמדה בקשרים מיוחדים עם זרועות הביטחון. באשר ליתר הוחלט שיטופלו בידי המשרד לקליטת עליה, וכך אומנם היה עד לשנת 2008. אלא שמאותה שנה פורקה היחידה שטיפלה בצד"לניקים ואלה נותרו ללא אבא דואג.
ללא זהות
אף שהוענקה להם אזרחות ישראלית, נותרו אנשי צד"ל ממורמרים, קובלים מרה על יחס מפלה ומשפיל לא רק מצד השלטונות, אלא גם מצד הציבור הישראלי. רבים מהם, שהולידו בינתיים ילדים, הגיעו ממש לפת-לחם. אחד מהם, יוסוף, קצין בדרגת סגן, שעימו התיידדתי בבית החולים, נותר לבדו בארץ, לאחר שרעייתו ובניו נותרו בלבנון וניתקו עימו כל קשר. הוא עצמו נמלט לישראל לפני עשור, לאחר שנפצע קשה ממוקש שעליו עלה ושכתוצאה ממנו איבד את שתי רגליו. הוא אושפז ושוקם בבית החולים "שיבא" וזכה לטיפול מסור ביותר, אבל מאז שהחלים ושוחרר, הוא מצא עצמו בודד, עזוב ומיוסר.
יוסוף הוא רק אחד מני אותם 2500 פליטי צד"ל אומללים שאיבדו כל זהות ושייכות. ללבנון הם אינם יכולים לחזור ואילו בישראל הם נחשבים למצורעים. לחיילים האמיצים האלה, שלא היססו לתת את נפשם גם למען צה"ל, מגיע יחס חם יותר.