רוב העולים מכוח חוק השבות שאמם גויה - אשר נחשבים כגויים על-פי ההלכה - זורם בעורקיהם דם יהודי. מקצת הפוסקים מכנים אותם בשם "זרע ישראל". מצווה עלינו לקרבם ולגיירם גם כשלא ברור לנו אם יקפידו על קלה כחמורה, ובלבד שיקבלו עליהם את עקרונות היהדות בלב שלם, קבלה עקרונית וללא סייג.
קבלת עקרונות היהדות אין פירושה התחייבות לקיים את הכול. פירושה השלם הוא רצון להיות יהודי - מעתה בשם ישראל יכונו - עם כל המשמעויות הנלוות לכך. על רצון זה לבוא לידי ביטוי בעיקר בקיום המצוות, המעיד על השינוי והמהפך שחל במתגייר, אך על כל פנים יש להניח שכשם שבעם ישראל ישנם צדיקים בינוניים ואחרים, גם במתגיירים ישנם כל הסוגים.
אין אנו צריכים להתייחס לאלו שדם יהודי זורם בעורקיהם כפי שאנו מתייחסים לגויים רגילים הבאים להתגייר, הגם שמבחינת ההלכה הם שווים לכל דבריהם ודיניהם. אלו הראשונים נקראים הנידחים והאובדים, וכמאמר הנביא (ישעיה כז, יג): "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". על המתעלמים מכך ומקשים עליהם צווח הנביא יחזקאל (לד, ד): "ואת הנדַחַת לא השבותם ואת האובדת לא בקַשתם".
גם בבירור דעת רבותינו הפוסקים אנו רואים כי על-פי ההלכה, יש להתייחס באופן שונה אל עולים הבאים להתגייר בארץ ישראל, שהם או הוריהם עלו מכוח חוק השבות ויש להם צד יהדות ברור. גאון ישראל בעל ה'אור שמח' כתב בספרו 'משך חכמה' בפרשת קדושים, על הפסוק "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו", ש"אף אם יכול להיות כי איננו גר גמור, שרצה לבוא בקהל ישראל לשום סיבה מענייני העולם, אז אל תונו אותו, היינו שלא תרחקוהו ולא תהדופו". ואכן, מצינו שתיקנו כמה עניינים בהלכה רק כדי שלא תנעל דלת בפני גרים.
דברים מעין אלו כתב גם הגאון מהר"א בן שמעון זצ"ל בספרו "נהר מצרים". אף על-פי שבסתם גר או גיורת נהגו במצרים לחקור אחר המניע לגרותם ואם התברר שאין הדבר לשם שמים לא גיירו אותם, לעתים נהגו אחרת. כשמדובר היה ביהודי שנלכד באהבת גויה וחי איתה תקופה מסוימת, ולעתים גם נולדו להם ילדים, ולאחר מכן ביקש האיש לגייר את אשתו הנכרית וגם ניכר שהיא מעוניינת להתגייר - במקרה זה קיבלו לגיור את האישה והבנים אף על-פי שכל אחד הבין וידע מהי הסיבה לגיור האישה. הגר"א בן שמעון מעיד שכך נעשה פעמים רבות, "כי לדאבון לבב אין ביכולתנו להעמיד דגל הדת על תלה". דברים אלו מקבלים כאמור משנה תוקף כאשר מדובר בגויים שהם מ"זרע ישראל", ועל כגון אלו כתב רבנו שלמה ב"ר שמעון דוראן בשו"ת הרשב"ש: "המקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה עליו נאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה".
לכן, כל דיון בנושא הגיור בזמננו לגבי העולים מכוח חוק השבות איננו יכול ואף אסור לו להיות מנותק מההבחנה המיוחדת של 'זרע ישראל'. בכל הדיונים של חכמי הזמן האחרון בגדרי הגרות וקבלת המצוות לא נעשתה הבחנה בין גוי הבא להתגייר לבין מי ששורשו מישראל, והדברים אמורים בפרט לגבי אלו שהרחיקו לכת בפירושם שקבלת המצוות הינה התחייבות הגר לקיים הכול, ומכאן נובעת שיטתם בעניין ביטול הגיור. אומנם ישנם כמה מגדולי דורנו שהסכימו שיש להקל באלו יותר מאשר בסתם גוי, אך בעניין המהותי והעיקרי, שהוא 'קבלת המצוות' וגדרה, לא הבדילו בין זה לבין גוי, ונעלמה מהם דעת רבותינו הראשונים בעניין זרע ישראל.
הגישה שבה אני נוקט, ובזה גדולי תורה מסכימים עמי, היא שמחד יש לקרב את מי שהוא מזרע ישראל ולמצוא דרכי היתר על-פי ההלכה הצרופה לגיירו כדין, ומאידך לא למהר בהכנסת גויים סתם שאינם מזרע ישראל לכרם בית ישראל, אלא לעמוד כנגדם על-פי שורת הדין ובשעת הצורך אף לנקוט כלפיהם גישה מחמירה. גישה זו לעניות דעתי היא הנכונה להלכה ולמעשה ומתאימה למצבו של העם היהודי כיום, ואני סבור כי היא עתידה לפתור את בעיית העולים מחבר העמים שאינם יהודים המצויים בינינו בארץ ישראל.
ייתכן שחלקים בעולם התורה יופתעו מגישה זאת, אך אני תקווה כי מי שעוסק בתורה שנקראת אמת יאחז בדרך האמת, ויקבל האמת ממי שאמרה.