כל קונפליקט בין קבוצות אתניות או לאומיות, מקורו בנרטיב הלאומי והדתי. כך, למשל, הקונפליקטים באירלנד, בסרי-לנקה, בבוסניה, בקוסובו, בדרפור וברואנדה. כך גם הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. במחקר האקדמי נכתב רבות על הדרכים להתמודדות עם הקונפליקט: יישוב, ניהול, הסדרה ועוד.
כל צד בקונפליקט בוחן את יתרונו, בין היתר באמצעות השימוש בצידוקים שונים - היסטוריים, דתיים, נרטיביים וכולי. אולם, בחינת הכוח של כל צד נועדה לשימוש תכתיבי, להכתבת תנאיו של כל אחד מהצדדים בהתמודדות עם הצד האחר. הכלים לבחינת הכוח נשענים, ברוב המקרים, על תפיסה חד-ממדית של הקונפליקט, בהקשר המקום והזמן. פירושו של דבר: הקולקטיב, הזמן והמקום - יחידה אחת הם.
כדי לחולל שינוי במעמד הקונפליקט, יש לשחרר את התפיסה החד-ממדית מהשבי בנרטיב הקולקטיבי. בראש ובראשונה יש ללמוד את הנרטיב, להבין את מעמדו בתולדות העמים, ולהציג תפיסה אחרת, המאפשרת פתיחות למה שאינו נופל בתחומו, לאחר.
חוקרים רבים חקרו וכתבו רבות על הנרטיב. אחד האפיונים החשובים לנרטיב - גילום התפתחותו ההיסטורית-דתית של קולקטיב. הנרטיב הופך להיסטוריה של הקולקטיב. יש קולקטיבים המייחסים קדושה לנרטבים שלהם, ובמיוחד אלה הקושרים את הנרטיב עם הדת.
בשנים האחרונות היו חוקרים שהגדירו את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני כ"קונפליקט עיקש". "Intractable conflict" - סממניו העיקריים של קונפליקט כזה: היותו אלים, ממושך, מורכב, וקשה לפתרון (בר-טל ורוחאנה 1998, סלומון 2007, ועוד). הגדרה זו נעוצה בתפיסה שכוחות פסיכולוגיים-חברתיים שנבטו מהנרטיב הקולקטיבי, ומשנות הקונפליקט המתמשך, מעורבים בו בעוצמה, ובמידה רבה מעצבים אותו ואת אפשרויות פתרונו. אולם לדעתי, אין להתעלם ממעורבותם העמוקה של כוחות דתיים בקונפליקט.
בהיעדר פתרון, ניתן לראות שהקונפליקט עולה על מסלול התנגשות בין הנרטיבים בעיקר בתקופות של מתח. כל צד מתיימר בהווה, כאן ועכשיו, לנצח את העבר. היד של החזק היא על העליונה, אולם אין זה נטול מחיר, המחזיר את גלגל הקונפליקט אחורה. המורכבות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני נובעת מהעובדה שרבים, בשני הצדדים, מייחסים לו צביון דתי. כתוצאה מכך, שני הצדדים מתעמתים על צדקת הנרטיב שלהם בסוגיית הגיאוגרפיה ההיסטורית על הארץ, ובעיקר על אתרים בעלי ייחודיות דתית כירושלים.
ראו לאחרונה בשכונת סלואן הערבית את המאבק של יהודים על החזרתה לחיק ההיסטוריה היהודית בדמות עיר דוד, ב"הר הבית" - בפי הפלסטינים אל-חרם אל-קודסי א-שריף, במערת המכפלה - אל-חרם אל-בראהימי, בקבר רחל ועוד. פלסטין ההיסטורית בנרטיב הפלסטיני, וארץ ישראל השלמה בנרטיב היהודי, נמצאים בעימות היסטורי מתמשך שאינו ניתן לפתרון - ללא יציאה מהנרטיב, מההיסטוריה, כדי לשוב אליה.
כדי להתמודד עם הקונפליקט בדרך שתאפשר את פתרונו, על שני הצדדים להשתחרר במקצת משבי הנרטיב, ואת החלק המשוחרר למקם במרחב הפרטי והרגשי. משמעות המהלך היא פשרה. רק מהלך כזה יכול להביא לפיוס היסטורי.
החוקרת מוניקה פלודרניק טבעה את המושג "נרטיביזציה". זהו תהליך אינטראקטיבי, המאפשר הבנייה של נרטבים. הגדולה של קולקטיבים שונים החיים על אותה פיסת אדמה, טמונה, בין היתר, ביכולתם להבנות נרטיב משותף באמצעות הנרטיביזציה, נרטיב המושתת על זכויות האדם והאזרח, ובראשן - הזכות לחיים בכבוד ובשוויוניות.
הבנייה כזו חייבת להתבצע במישורים מקבילים: בחינוך, בכלכלה, בתקשורת, בפוליטיקה ועוד. לדוגמה, יש לכלול את לימודי החינוך לשלום ולפתרון קונפליקטים במערכת החינוך בקרב שני העמים.
בזירה של קבלת ההחלטות, יהיה צורך לפתח מפנה חשיבתי משמעותי: מעבר מדפוס של חשיבה על הטוב של קבוצה לאומית, דתית או אתנית מסוימת, לחשיבה על הטוב הכללי המשותף. כל בעלי ההשפעה - בתקשורת, בהגות, בכלכלה וכולי - יצטרכו להתייחס לטוב הכללי המשותף, היכול להכיל את שני הנרטיבים ולהתקדם אל עבר העתיד המשותף.
ייתכן וזה נשמע יומרני, ואולי בדיוני. האם נוכל, יהודים ופלסטינים, לחולל שינוי זה, ולזכות במרחב משותף ובשלום המיוחל?
