חלומו המתוק של
שלמה אליהו הוא לעמוד בראש גרעין שליטה בבנק לאומי ולהיחשב לא רק הבעלים של חברת ביטוח גדולה ומצליחה, אלא גם "בעל הבית" של הבנק הגדול במדינה. למרבה הצער, נראה כי משאת נפשו של שלמה אליהו תישאר חלום ולא בגלל שאיננו ראוי להיות בעל השליטה בבנק - הוא בהחלט ראוי - אלא כיוון שאיננו קורא נכון את הראש של נגיד בנק ישראל
סטנלי פישר ומתנהג, לקראת הבחירות לדירקטוריון הבנק, כאילו הוא ילד נעלב שהודיע כי לא יעלה למגרש המשחקים כיוון שלא מילאו את דרישותיו המקדמיות. עובדה: לקראת האסיפה הכללית האמורה להתקיים בשני ביוני הודיע אליהו במכתב רשמי לבנק כי הוא לא יבוא לאסיפה וכלל לא יממש את זכותו להשתתף בהצבעה לבחירת הדירקטורים.
הנגיד סטנלי פישר איננו ישראלי רגיל. הוא מומחה פיננסי מן המעלה הראשונה שגדל וחונך על ברכי תפישת העולם האמריקנית המחמירה, שלפיה לבעלי מניות יש אחריות ביחס למוסד העסקי שבמניותיו הם מחזיקים. האחריות הזו אף מוגדרת בחוק תחת הכותרת "חובת אמונים" ומשמעותה שבעל המניות חייב לפעול
בתום לב ובהגינות ולמען הגשמת בעלותו, כאשר לנגד עיניו עומד רק האינטרס של החברה ולא האינטרס האישי.
מתוך תפישת עולם זו, המנחה את קווי פעולתו של הנגיד, סביר להניח כי החרם שמטיל שלמה אליהו על האסיפה הכללית עלולה להיחשב כהפרת אמונים. התוצאה של הימנעות כזו מצד שלמה אליהו יכולה להוביל את פישר לקבל החלטה, כי גם אחרי שהמדינה תמכור את יתרת אחזקותיה בבנק לאומי, הוא לעולם לא יאשר גרעין שליטה בבנק שבו יהיה חבר, מרכזי או שולי, שלמה אליהו.
על פניו נראה כי שלמה אליהו, איש עסקים שקול ומיומן, פועל בכל הפרשה של בנק לאומי על בסיס של אמוציות ולא על בסיס של היגיון קר וצרוף. לדעתי, הצעד הנבון מבחינתו של שלמה אליהו היה להגיע לאסיפה הכללית ולממש את זכותו להשתתף בהצבעה. וכדי להראות לכל העולם הפיננסי הישראלי, כולל לנגיד, כי יש להתחשב בו, בהיותו בעל המניות הגדול ביותר בבנק, היה בוחר בדרך של מחאה ומצביע נגד המועמדים המומלצים של ועדת המניות בראשות עו"ד נוף. ואם, בעקבות ההצבעה, יידרש לתת הסברים, יוכל אליהו לטעון כי הצבעת ה"נגד" שלו נעשתה מתוך שיקול ענייני, לטובת הבנק, כיוון שאיננו סומך על שיקוליה של ועדת נוף וגם לא על ההתעלמות הכמעט מוחלטת של המדינה מכל תהליך הבחירה. מחאה כזו הייתה יכולה גם להביא לידי ביטוי משמעותי את עמדתו של אליהו, כי המדינה אינה נוהגת בהגינות כאשר בהיותה בעלת רק כ-11 אחוזים ממניות הבנק היא מנסה להכתיב את בחירת הדירקטורים הרצויים לה, ממש ברגע האחרון לפני שהיא מוכרת את יתרת מניותיה, במקום שקודם תמכור את המניות ורק אחר-כך תאפשר לציבור מחזיקי המניות לקבוע מי יהיה חבר בדירקטוריון.
גישה כזו הייתה יכולה להצביע על כך שלאליהו יש חובת אמונים יסודית כלפי הבנק שהוא בעל מניות בכיר בו, וכי לא רק המדינה חייבת להתחשב בו, אלא גם המנהלים, שבמשך שנים נהגו בבנק כמנהג בעלים ולא כנציגיהם של בעלי המניות.